אֲנִי צְרִיכָה לִלְמֹד לָדַעַת מִי אוֹ מָה כּוֹתֵב אוֹ מוֹחֵק אוֹתִי, אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁכָּל הַלַּיְלָה נִכְתַּבְתִּי כְּאִלּוּ נָשַׁבְתָּ אֵלַי בְּיַסְמִינִים וּבַעֲנָבִים שֶׁהוֹפִיעוּ מִשּׁוּמָקוֹם וְנֶהֱגוּ בְּרֹאשִׁי כִּלְחָשִׁים. וְהַכֹּל שָׁכַחְתִּי./ כָּל מָה שֶׁכָּתַבְתִּי עַכְשָׁו בַּחֲלוֹם. כָּל אֶבְרֵי הַמִּשְׁוָאָה שֶׁעָמְדוּ זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְשׂוֹחֲחוּ בֵּינֵיהֶם,/ הַכֹּל נִשְׁכַּח.
*
"אני קורא ויש דברים מפעימים. הספר הוא במיטב המסורת של פואמות פרוזאיות כמו 'שירי מלדורור' של לוטריאמון. זה גם מאוד נועז וחשוף. יש דברים מרגשים מאוד. זאת יצירה מרתקת - טקסט יפהפה, חזק וחושפני. החושפנות היא חלק מהעוצמה והיופי".
[עמוס נוי, משורר וחוקר תרבות ופולקלור]
 
ספרה החדש של יהודית אוריה הוא כתב חניכה לנשיות, למיניות שוצפת, להתבוננות מוקסמת במתרחש בין גברים לנשים, בין הדורות ובין אדם לעצמו. הכתיבה מתחקה אחר הרגעים בהם התעצבו אישיותה וייחודה של נפש יצירתית, על תחושות העונג והייסורים הכרוכות בצמיחה ובהבשלה. התחקות זו היא חלק מנשמת הטקסט, המציב שאלות על זיכרון ועל בחירה אישית. 
הפואטיקה שופעת היופי של אוריה מישירה מבט ומנסחת גם את מה שקשה לאומרו; יחד עם זאת היא מוקירה את כל מה שמרומם את הנפש, מזכך את הרגש ומצליל את החשיבה. עושר של אזכורים מיתיים, אמנותיים ומוזיקליים מלווה את הקריאה ונוסך לתוכה עוד ועוד שכבות של משמעות. זהו ספר שמסיימים את הקריאה בו בהשתאות והתרחבות, של הנוף הרגשי, של האופק הרעיוני ושל הלב.