תצלום משנות השלושים של המאה שעברה התגלגל לידיה של הסופרת נירה קמחי עוזרד: אישה מגישה אוכל לפועלים, במטבח של מפעל האשלג שבצפון ים המלח. 
 
הסופרת הביטה בתמונה בהשתאות ושאלה את עצמה: מה, היו שם גם נשים?
 
התשובה שקיבלה הייתה: בוודאי. לא רק נשים, גם משפחות שלמות.
 
מכאן והלאה, מערבולת של שאלות ובירורים וחקירות לא נתנה מנוח לקמחי עוזרד, עד שהסיפור התברר לה: לצד מפעל האשלג שפעל בצפון ים המלח הוקם יישוב, שהתקיימו בו חיים שוקקים. למקום קראו "השכונה העברית", ועשרות משפחות עובדים חיו שם, במקום הנמוך ביותר בעולם, לצד עובדים פלסטינים וירדנים. ממסע הבילוש של הסופרת נולד הספר הזה, המבוסס על מציאות לא ידועה.    
 
במרכז הסיפור הילדה מרגלית שמגיעה לשכונה עם משפחתה. יש למרגלית כישרון יוצא דופן להאזין לאנשים סביבה, לפענח את מחשבותיהם, סודותיהם, השקרים הקטנים והגדולים שלהם, ולהבין דרכם את העולם. זיכרונותיה פורשים מרקם מלא יופי של קהילה שנעלמה: בית ספר רב-גילאי קטנטן, אסיפות קהילתיות, רגשות מעורבים מול הקיבוץ הסמוך, וחברות עמוקה בין ילדים יהודים וערבים. החיים ב"שכונה העברית" היו מלאים ועשירים, אלא שעם פרוץ מלחמת השחרור, פונתה השכונה בהחלטה של רגע, והתרוקנה בלי יכולת לשוב. 
 
זהו ספרה השלישי של נירה קמחי עוזרד, לאחר "מה יש לך את?" (2024, פטל) ו"מרחוק אני שומעת ילדה" (2021, צבעונים).