נחמה
פבל מובשוביץ'
"הַכֹּל חָלַף! אַחֲרֵי עָמָל, שְׁאֵת, שָׁאוֹן,
יִירַש הַכֹּל אֱנוֹש חָשוּך, שָׁקֵט, קָטֹן…"
אדם מיצקביץ'
(תרגום: אברהם שטרן)
מיד אחרי שהצליח להסתלק מן העולם החל לרטון. "הו, תודה באמת!". עיניו התכווצו, גבותיו סמרו והתחשק לו להטיח קללה עסיסית באשתו שתחיה, שהביט בה צופה בגופתו ואינה מזילה אף לא דמעה אחת. "עומדת לה כמו מטומטמת. שהשד ייקח אותי", אמר הנפטר ומתח את ידיו לארבעת כיווני השמיים. איך כל זה קרה? די פשוט. הוא ניער את מעטפת החיים, מין גוש צמיגי שמדיף ריח צחנה, עד שקרע את רקמת ההילה העדינה שהקיפה אותו. אז בצע את הגבול הדק שבין העולמות, הוציא רגל בשרנית, מלאת נימים, דחף בידיו את קליפת השום המגלידה, ונעמד – אם אפשר לכנות את צורת הנוכחות הזאת ככה, באין מילה טובה יותר לתיאור העדינות של המוות – בכל המקומות בו־זמנית.
אחר כך ראה את אשתו עוזבת את החדר, יוצאת את הבית ומשאירה את קליפתו העירומה במקומה. "אימבצילית!", כעס הנפטר, שהתקשה להיפרד מן ההרגלים הישנים. "מה עכשיו, מישהו בא לאסוף אותי או מה?..", הוא שאל, אך איש לא ענה. "שמע ישראל!" התחיל, אבל מחילת הארנב לא נפערה. "השד ייקח אתכם", צרח. אחר כך ניסה את "אווה מריה" והחווה סימן צלב, וכשגם זה לא עבד הלך על "אללה הוא אכבר", ועדיין, למרבה אכזבתו, דבר לא השתנה.
אישה רחמנייה הייתה לנפטר. אישה ישראלית, בריאת בשר ומלאת עלבונות. "אסור היה בשום אופן לברוח", חשבה. השמש עקצה את נוצות העורבים בחודש אוגוסט והם השמיעו קריאות גנאי, "היו חייבים לברוא אותנו שחורים? יימח שמו הגדול לעד" וכו' וכו', ומן ההגינות יהיה לא להעלות על הכתב את שפתם החריפה. הזדרזה האישה אל תחנת המשטרה, ובלי להסיר את עיני החמניות שלה, שהפיקו רחמים לוהטים ואשמה כבדה בכל אדם שהביט בהן, אמרה בזריזות כפורקת משא, "רצחתי את בעלי".
"בעלך מת?", שאל השוטר, שהחמסין הקשה עליו.
"מת", חזרה אחריו האישה ושפתיה הגו את העיצור הפוצץ הבלתי קולי כמו שירת אלף חתולים מגרגרים. עץ נכרת, תינוק נשמט ממיטתו וקבר בן אלף שנים נסדק. "עשיתי מעשה רע", אמרה לשוטר, "עשיתי מעשה רע מאוד מבחינתך, והכרחי מבחינתי. לו הייתי נרדמת ליד התליין שלי ולו עוד לילה אחד הייתי מאבדת את שפיותי".
הנפטר שהה היכן ששהה עד שעלה באפו ריח צחנה שעשוי להתחולל רק במה שהיה מתישהו חי. "גועל נפש", חשב והביט בקליפתו הנרקבת. הוא ניסה להתרחק מעצמו אבל לא הצליח, לא משנה כמה משך את רגליו ואת ידיו. למעשה, הוא לא הצליח לנוע כלל. הריח החריף של הריקבון בעבע ברוחו כמו סיר מים חמים, ככל שהשעות עברו, עד שכדוריות אדומות ומוגלתיות כיסו את הכול.
שלוש שעות ישבה אשת הנפטר וסיפרה לחוקר את המעשים מתחילתם ועד סופם. ירכיה שפשפו זו את זו ואדמומיות הופיעה בהן. בתום החקירה הובילה אשת הנפטר את השוטר אל ביתה, פתחה את חדר השינה ואמרה בקול זערורי, "הוא שם", ונרתעה לאחור. השוטר הבין ללבה וביקש ממנה להמתין, סובב את הידית, והלימת לב צורמנית דחפה אותו לאחוז אותה בחוזקה ולהכניע את הפחד הלופת במפגש צפוי עם המתים. לשמחתו כשנכנס אל החדר לא ראה דבר. "את בטוחה שזה פה?", שאל בעודו מחפש את הגופה. הוא עבר את מחצית החדר, ראה את המיטה הזוגית מוצעת למחצה, חלון מאובק חצי פתוח ושידת מגירות חורקנית. אבל לא הייתה שום גופה. "את בטוחה שזה פה?", שאל שוב, הסתובב לאחור והבין שהוא נשאר לבדו.
השוטר סייר בכל הבית. פתח את כל הדלתות ומשלא מצא דבר פנה החוצה. להפתעתו גילה שהבית נעול. הוא ניסה להיזכר אם האישה סובבה מפתח אבל לא הצליח. הוא ניסה למשוך את הדלת בחוזקה, אבל משום שלא קרה דבר, התחשק לו לשלוף את האקדח מהנרתיק. קור עז ירד בחלל בו עמד. הבל ערפילי זרם מנחיריו. הייתה לו תחושה שמישהו מביט בו, אבל כשהסתובב כמעט נפח את נשמתו, כשלא ראה דבר.
הוא רץ בין החדרים כאחוז דיבוק, ניסה להימלט מהבית כמו מאידיאות חמדניות. הוא נכנס אל חדר השירותים, פתח את הברז ושטף את פניו שנשקפו לנגדו איומות, צהובות, במראה התלויה. "קח את עצמך בידיים", אמר לעצמו, הצמיד את שפתיו למים וינק מהפייה. "אבא?", שאל קול מהחדר השכן. בהלה אחזה בו. "אבא, זה אתה?", אמר קול ילדי, מתכווץ. "אבא, למה אתה לא עונה?", חזר הקול וחדר אל אוזניי השוטר המבוהל. הוא פנה לצאת מהחדר ולהימלט אל החדר הסמוך. "אבא, למה אתה לא אומר דבר, אני מפחד!", אמר הקול בייאוש מר. הילד נעמד על רגליו. השוטר אחז בידית וכוח אדיר כמו מנע ממנו לפתוח אותה. "אבא, אתה פה?", חזר הילד. השוטר רצה לפרוץ בבכי מרוב ייאוש. הוא שמע את צעדי הילד מתקרבים. הידית השמיעה קולות חריקה והוא ראה אותה מסתובבת לאיטה. הילד פתח את הדלת.
"אתה מוכן לארוחת הערב?", קראה אימו מהמטבח. הילד לא ענה. משהו חלף ברוחו, משהו כמו היזכרות אבל הוא לא היה בטוח במה הוא נזכר. "מה את מפנקת אותו כמו מטומטמת?", אמר קול גברי, נמוך, רדום. הוא ניגש אל הצלחת, הביט בחביתה. "חסר לך ואתה פותח את הפה". – "אני לא אוהב את זה..." אמר הילד, ושלח מבט מתנצל. "אתה תאכל את זה כמו גדול, הבנת אותי?", צעק אביו ודחף מזלג דוקרני אל גרונו. הילד החל להשתעל בחוזקה. "הוא נחנק!", אמרה האישה – "תפסיק לשחק!" –, כעס האב שהביט בפניו המתאדמות של בנו. עיגולים סגולים הופיעו סביב עיניו. "הוא נחנק! מתאדם!", חזרה האישה. "תפסיק לשחק!", – הוא חזר. ורידים אדמוניים התכווצו והתנפחו ופניו האציליים הלבינו. האישה זינקה אל בנה, הגבר הדף אותה על הכיריים החמות שהשמיעו רעש של גניחה. היא הניחה את ידה על האש, נכוותה ונפלה מעולפת על הרצפה. "תפסיק לשחק עכשיו, אתה שומע?!", אמר האב. הילד הפסיק להשתנק. הבית דמם.
המצבות בחלקה הציבורית בבית הקברות העירוני ברחובות עמדו מצוחצחות מוכנות לארוחת השבת. הגנן, קשיש בן שבעים שהשמיע קולות חריקה בעודו גורר מעדר, הצביע על הקבר הקטן, העתיק, וכאילו דיבר אל עצמו, "על זה כבר לא שואלים". ילד בן שבע פקח מבט לילכי, אחז בידו המחוספסת של הגנן בעדינות בלתי מורגשת. "זה היה קטן־קטנטן, כמעט בגודל של כף יד, אבל יותר מזה לא יודעים". הוא אמר. הילד החיוור עזב את יד הקשיש, ניגש אל המצבה וניסה לקרוא מבעד לאבק. הוא לא הצליח לפענח דבר, כמו אדם המנסה להביט בגלגלי עיניו. המצבה הקטנטנה נראתה לו עצומה אבל שלווה, כמו הבית של סבתא. הוא התקפל לצורת עובר והניח את ראשו על השיש. אחר כך נעלמו שניהם וליל השבת המנחם אחז בעיר. קערות נשלפו, שירים הושרו ומחוץ לבתים התהלכו רק אותם חסרי המזל שלא היה להם לאן ללכת. באין נחמה אחרת, הדליקו אותם מהלכים את פנסי הרחוב.
פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ' נולד בוִיטֵבְּסְק שבבלארוס במאי 1989. סיפוריו ושיריו התפרסמו בכתבי עת שונים, והוא פרסם שני אלבומי ראפ: "תחיית המתים" (2007) ו"בראשית" (2014). ספר ביכוריו "פתיתי שלג בחמסין" יצא לאור בשנת 2017 בהוצאת ספרי "עתון77". ספרו השני, "בלומוס הנשייה", זכה במענק מועצת מפעל הפיס לתרבות בתחום הספרות והשירה לשנת 2018.