כאשר נִשְׁתַּכֵּל בעולם הזה
(דיווח על הפצצת תל-אביב)
שמשון מלצר
יהודית ואשר יקירי,
קיבלנו אתמול אחר הצהרים את מכתבכם, ואני מבין לחרדתכם שאתם חרדים לשלומנו, הלא זאת החרדה שחרדנו אנחנו לכם לפני ימים מועטים כשהפציצו את חיפה. ואף על פי שכבר הודעתי לכם על-ידי ידידנו המשותף בטלפון ידיעה קצרה, הרינו למלא את בקשתכם ולהודיעתכם הכול, "איפה היינו ומה עשינו".
מרים עסקה במה שעסקה במטבח, אביב היה אצל חבר ויהודה היה בטיול עם שכנתנו, ואני ישבתי וקראתי בספר ישן אחד:
"כאשר נשתכל בעולם הזה נמצאהו מחובר ומורכב. אין חלק מחלקיו בלי חיבור וסידור, כי אנחנו רואים אותו בהרגשותינו ושכלנו כבית הבנוי אשר זומן בו כל הצריך לו: השמים ממעל כתקרה, והארץ מתוחה כמצע, והכוכבים מסודרים כנרות, וכל הגופות צבורות בו כמכמנים, כל דבר למה שצריך לו, והאדם כבעל הבית המשתמש בכל אשר בו (אוי, איזה בעל בית גרוע, איזה בעל בית גרוע!), ומיני הצמחים מזומנים לתועלתו, ומיני החיות משתמשים להנאתו, כמו שאמר דויד עליו השלום: "תַּמְשִׂילֵהוּ בְּמַעֲשֵׁי יָדֶיךָ כֹּל שַׂתָּה תַחַת רַגְלָיו..."
"כול שתה תחת רגליו" – הרהרתי – ואפשר אין זה טוב, אולי לא היה צריך לשית הכול תחת רגליו הדורכניות והדורסניות, המבקשות לכלות הכול ולהדק עד עפר, ולא רק את "מיני החיות המשתמשים להנאתו", אלא גם - - -
אך לא הספיקה המחשבה להיחשב עד סופה ונשמע זמזום חזק, לא כבא ומתקרב מרחוק אלא כבא ונופל מלמעלה. ולא עברה שנייה אחת או שתיים עד שנשמעו ההתפוצצויות. שמעתי כחמש או כשמונה, ומכאן ואילך סתם הפחד את האוזניים ולא שמעו. ירדנו לקומה א'. איני יודע כמה ארכה ירידה זו, אך נדמה לי שארכה הרבה מאוד. אשה אחת שהיתה מכבסת על הגג ירדה אתנו והיתה מצעקת בבהלה גדולה: "וואי איז מיין קינד, וואי איז מיין קינד" (והילדה שלה בת שתים-עשרה), ותפסה למרים בזרועותיו והיתה מתרפקת עליה ומגפפת אותה בכל כוחה ומצעקת ,וואי איז מיין קינד". וכך ירדנו עד לקומה ב', שם נשתחררה ממנה מרים ואמרה לה: "מה את רוצה ממני, וואי זענען מיינע קינדער". כך אמרה לה, בלשון רבים, ונשתתקה במקצת.
"כשהגענו לקומה א' כבר היו אנשים מכונסים שם בפרוזדור, גם אביב היה, חיוור כולו ועיניו מפוחדות. אחר כך נודע לנו שלא נמצא בבית חברות, אלא ליד תחנת האוטובוס שבשכונה, ומשם רץ עד הנה בזמן ההתפוצצויות. היכן התינוק, שואלים השכנים. הוא הלך לטייל, עונה מרים בשקט, ובעלה של השכנה שלקחתו לטייל עמה מבטיח שהם נמצאים עתה בבית ברחוב שטנד (נדמה לי שאין הוא עצמו בטוח בזה, אך מהו בעצם ההבדל). אמה שהילדה בת השתים-עשרה מוסיפה לפכור אצבעותיה: היכן ילדתי, והפעם אני מנחמה: אל תייללי, תיכף תיגמר האזעקה ותראי את בתך בריאה ושלימה ותזכי להובילה לחופה. איני יודע אם מתוך רצון לנחם או מתוך רוגז ורצון להקניט הוספתי עניין החופה, אך היא נאחזה בה כטובע בקש, עיניה אורו והתחילה אומרת בהתלהבות מבהילה כל אותן הברכות שבנות ישראל רגילות לומר בחתונות, שנזכה לכך ונזכה לכך, והכול בקול רם וברוב גיפופים וליטופים – אהא, ממה שסיפרתי עד עתה היה זה הדבר המזעזע ביותר.
מיד לאחר שנשמע אות הארגעה באה שכנתנו והביאה את יהודה בעגלה (היה שוכב ופניו למטה), נפלה על צוואר בעלה ופרצה בבכייה. הייתה דומייה קצרה ופחדנו לגשת לבעלה, מאחר שנדמה לנו שהתינוק אינו זע. אך מיד נשא ראשו והביט בעינים גדולות. והיא סיפרה שנמצאו בחורשה הקטנה, הסמוכה לשדרות-ח"ן. דומה היה שהאווירונים עוברים מעל לצמרות העצים ממש. נמצאה בחורה אחת שעזרה לה להתיר את הרצועה שבה קשור התינוק לעגלה. אחר-כך שכבה במקום על הקרקע, והתינוק על-ידה. כל זה נעשה בתחום של דקה אחת או פחות מכן. אחר-כך נכנסו לבית-הספר הסמוך לגינה. שם נרדם התינוק בידיים. הפקח שליווה אותה משם לקרייה אמר שבעיר קרה אסון גדול - -
והאסון גדל מרגע לרגע. הודיעו על שמונה הרוגים, עשרה וארבעה הרוגים, קרוב לארבעים הרוגים ושמונים פצועים. בדרך לעבודה ראיתי את הבור שעשתה הפצצה ליד בניין "הבימה". בבתים שבסביבה היו התריסים תלויים שמוטים, השמשות פצוצות ובקירות סימנים של פגיעת רסיסים.
כשחזרתי לאחר שמונה בערב מן העבודה כבר היתה ידיעה על תשעים ושבעה הרוגים ולמעלה ממאה פצועים, והיו ידועים כבר כל המקומות שנפגעו. השארנו את התינוקות ישנים והלכנו לרחוב סירקין. בכניסה לרחוב היה מתוח חבל, אחד מן הפקחים שאל: "לאן?" אמרנו: לראות שלומם של ידידים שלנו. "באיזה מספר?" – חמישה-עשרה. "בית חמישה-עשר נחרב, אי אפשר ללכת עכשיו לשם". אבל הם לא גרו בבית עצמו, אלא בבניין קטן שבחצר! "אמרתי שעכשיו אי אפשר לגשת לשם. מחר בבוקר". חזרנו וניגשנו לבית ברש שממול. במדרגות שלפני הכניסה מצאתי את מרת ברש, באור ההאפלה נדמה היה לי שפניה קודרים ביותר. מה פלא, הרהרתי, עליהם עוברת כבר המלחמה השנייה בארץ. איך היה אצלכם, שאלתי. "אחי נהרג. והאישה והילדה נפצעו. וגם ילדה אחת ששיחקה עמה". מה יכולתי לומר. "ואל תנחמו בשעה שמתו מוטל לפניו", וכאן הרי המת עדיין לא היה אפילו מוטל לפניה!
למחרת בבוקר הלכתי שנית לאותו רחוב, לבית חמישה-עשר. עברתי על-פני הלבנים והטיח של המפולת אל הבית הקטן בחצר, "בית" של חדר קטן אחד. ידינו עמד בפתח ופניו פנימה, והראה לאדם אחד את הבקיעים הגדולים בתקרה ובקירות. עמדתי כמה רגעים מאחריו, ואחר-כך הנחתי ידי ברעדה על גבו המעוגל מעבודת שנים רבות בארץ: אתה חי?
"בדרך נס. כאן נהרגה בעלת הבית ובנה. ואנחנו היינו פה. עמדנו בקרן זווית זו וחיכינו. רואה אתה כוס זו על המכתבה? הייתה למטה, על המדף הזה, וקפצה למעלה ונשארה עומדת למעלה שלמה, ושתיים אחרות קפצו ונפלו ונשברו".
שכננו הלך לרחוב פלוני לבקש את ידידיו. חזר וסיפור: "האישה וחברתה ישבו עם מורה שלהן לאנגלית, ושלושתם נעלמו. הילדה שיחקה בחוץ, עתה היא ב"הדסה". פעם הודיעו בטעות שמתה, אחר כך חזרו והודיעו: רק קיטעו את אמת-זרועה, עד למרפק.
תל-אביב הלא כרך גדול היא, אף על פי כן אין אדם בה שלא נפגע, פגיעה הנוגעת בו ממש: קרובו או ידידו, שכנו או מכרו הטוב.
אתמול בערב בא אל המערכת גיסה של האישה ברחוב פלוני לתקן את השמות שנתפרסמו בעיתון ברשימת המתים. לעיקרו של דבר הרי אין בזה שום ערך, אבל יש בזה משום תיקון כלשהו לזכר המתים. שלא יהיה שם-המשפחה של הבן רשום שלא כשם --המשפחה של האם, ושיהיו נזכרים יחד, זה ליד זו, כשם שהיו יחד בחייהם ובמותם. והוא מספר: שתי בנות נשארו. כמה רגעים לפני כן יצאו ללוות דודה שביקרה אצלם, וניצלו. ואילו האם ובנה צריכים היו ליהרג. צריכים היו ליהרג.
כך הוא חוזר שתי פעמים על שלוש המלים האלה: "צריכים היו ליהרג". ויש בהן לא רק צידוק-הדין, אלא גם אמונה שלמה וגדולה בהשגחת הבורא, בהשגחה הפרטית. אני רושם את תיקון השמות ומקשיב לדבריו, אבל לבי בתוכי מתמרד ומוצא שהשגחה זו אינה פרטית למדי, אם היא נמסרת מידו של מי שהוא עילת-העילות לידו של טייס, ומשתנה עם נטיית גלגל-ההגה לכאן או לכאן בחלק קטן-שבקטנים מחלקי הזמן. אם כן אפשר שאין השגחה פרטית, ואם כן אפשר שאין שכר ועונש, ואם כן אפשר... הה, כל הערב אני מידיין עם עצמי בעניין הזה, ולבוקר אני חוזר עם שאלתי אל רבנו בחיי הדיין, וכאילו לא הייתה הפצצה בינתיים, וכאילו לא היו כמה וכמה מלחמות גדולות ואנדרלמוסיות בעולם מזמן שכתב את חיבורו, עדיין דברי-הוכחות בתוקפם עומדים, כסלע שעומד בלב ימים ואין גלי הזמן יכולים לערער יסודותיו:
"ויש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה מבלי בורא שהתחילו ויוצר שיצרו. ומן התמה בעיני, איך תעלה בדעת מדבר בעודנו בבריאותו כמחשבה הזאת. ואילו היה בעל המאמר הזה שומע אדם שיאמר כמאמרו בגלגל אחד של מים שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה או גינה, וחושב כי זה נתקן מבלי כוונת אומן שטרח בחיבורו והרכבתו ושם כל כלי מכליו לעומת התועלת, היה לו להפליא ולהגדיל הדיבה עליו ולחשוב אותו בתכלית הסיכלות וימהר להכזיבו ולדחות מאמרו. וכיוון שיחדה המאמר הזה בלגלגל קטן ופחות ונבזה, שנעשה בתחבולה קטנה לתקנת חלקה קטנה מהארץ, איך יתיר לעצמו לחשוב כמחשבה הזאת בגלגל הגדול הסובב את כל הארץ וכל אשר עליה מן הבריאים, והוא בחכמה, תקצרנה דעות כל בשר ושכלי המדברים להשיג הוויתה והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה, ואיך נוכל לומר עליו שנהיה מבלי כוונת מכוון ומחשבת חכם בעלי יכולת?"
שלום לכם ולביתכם. אביב יושב ותופר שקים למלאותם חול ולהקים מקלט לצבים שלו. יהודה ישן שנת ישרים.
שלכם,
יום ה', ט' באלול, ת"ש.
שמשון מלצר (1909-2000) היה משורר ומתרגם עברי.
תודה ליהודה מלצר, שאישר בשם בעלי הזכויות לפרסם את המכתב (התפרסם לראשונה ב"דברים על אפנם", 1976, ספרית פועלים ויחדיו).