בדוכן המאולתר שעל המדרכה, למרגלות עמוד החשמל, תוכלו לרכוש גופיות מחאה חדשות. כתוב עליהן: "למה הם עדיין בעזה?״
שאלה רטורית.
פעם בכמה דקות אנחנו מטיחות אותה בנוסעים הנראים בחלונות, רכונים על ניידיהם.
"צאו מהאדישות! צאו מהמכוניות ומהאדישות!" קוראת אליהם המגפוניסטית.
כמוני, גם היא אינה שוגה באשליות מול קו 283.
ובכל זאת, לא פעם אנחנו אומרות זו לזו: "מה יהיה? מה יהיה עליהם ועלינו?״
קולה ניחר.
זה לא נגמר.
שתינו יודעות שנעמוד פה גם מחר.
אל הנהגים היא קוראת: "השיבוש שלנו קצר.״
*
שהם סמיט, "מוחה כרונית" כהגדרתה, צברה כבר, לצד חברותיה וחבריה למאבקים, שנים רבות של מחאה תדירה ברחוב הישראלי. ברחוב מתפתחים הווי של מפגינים ותיקים, שיחות עם עוברי אורח עוינים, ותסכול בשל הזמן החולף ללא שינוי פוליטי, תוך ניסיון עיקש לפקוח את עיניו של ציבור אדיש. ספר זה הינו מעין-יומן של אקטיביסטית: מכונסים בו טקסטים ספרותיים במגוון סוגות שנכתבו בזמן אמת, בידי אחת מאלה שמסרבים לשכוח ומתעקשים להזכיר.
שהם סמיט (1966) היא סופרת, מתרגמת ואקטיביסטית. פרסמה עד כה ארבעה ספרים למבוגרים ומעל שלושים ספרי ילדים, וכן סיפורים בכתבי עת שונים ומאמרים פובליציסטיים ב"הארץ". כלת פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג, פרס היצירה לסופרים עבריים, פרס דבורה עומר ופרס אקו"ם לספרות.
