טיילתי עם יולנדה; משמאל היה הים הוולשי, שקט ונעים, ומימין היה הים האירי. שחיתי בו פעם, מלא כרישים, לווייתנים וחתולי ים, גברים צעירים נגעו בי וכמעט הפילו אותי לתוך המים. ויולנדה לא שמה לב. היא אמרה: חגית בואי כבר; הובילה אותי דרך הים למסעדה עשויה מעץ שכבר לא פועלת חמישים שנה, כוסות זכוכית ישנות מלאות במיץ תפוזים או במים עמדו על השולחנות העתיקים, מחכים לנשים צמאות.
על הספר:
חגית שורש כותבת בעיניים ילדיות על מציאות מבוגרת. מול קשיי העולם ותוגותיו, היא מפעילה מבט של תום וחמלה. הטקסטים של שורש מנצנצים, פלאיים, משחקיים - ומוליכים את הקורא בכשף.
ההומור הנסוך על הספר מאפשר לדוברת לגשת למצבים קשים - עבודה בבית תשושי נפש, ביקור בברלין על זיכרונות הרדיפה שהוא מעורר, שברונות לב ועוד- ולהכיל אותם בלב רחב ובחיוך קטן.
הספר יצא לאור בסיוע קרן יצחק לייב ורחל גולדברג – קרן קיימת לישראל.
על המחברת:
חגית שורש היא משוררת, מחזאית, אמנית ופרפורמרית. מחזות יחיד שכתבה וביצעה עלו לבמה במסגרת פסטיבל עכו, פסטיבל אינטימדנס, פסטיבל "מה" ואחרים. מיצגים שבנתה הוצגו בתערוכות במוזיאון עין הוד, בבית האמנים תל אביב, פסטיבל שיח אבריק, במוזיאון ינקו דאדא ועוד. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים.