במדבר
יואב שביט
שמי הוא ארכיסטופנס מילר ביירות ואותו קיבלתי כנהוג מהוריי, שהיו מהגרים פעמיים. אני הולך עכשיו ושר לי את השיר הזה במחוזות היוליה קליסטמנטה, שהיא המדברית החביבה עלי, שגודלה הוא כגודל חמישים אלף שעועיות, וכשאני מסיים את הבית הראשון במילים:
'הו בית הֶרֶס בית
מבנה תל מבנה
שורש!
שורש!
שורש משורש'
אין יותר מקום למילים, ועלי להחליט תוך כדי שירה והליכה אם לנתר החוצה מקליסטמנטה או לגזור עליה דחיסות, שאי אפשר לדעת מה ייפלט ממנה. הַלֶּבֶט הזה, שכאן תיאורו נמשך על פני כמה מילים, בהווה היה רק הרגע שבין מילה למילה. אזור לקיחת האוויר בשיר. וככה, פלטתי את המילים הבאות של השיר, בזכות האלימות, בקטע נוסטלגי, והדחיסות הרבה שנוצרה בין גרגרי החול בהיוליה קליסטמנטה דחקה את כל תושבי המדבר מחוץ לגרגיריות שלו.
הכרתי אותם מביקורים קודמים, בילדותי. הם היו יצורים נאים, זעירים ועגלגלים, עסוקים בעיקר בעצמם ועדיין, לרוב, הם מדברים ומתחככים אחד בשני כמעט כל הזמן ובמיוחד כשיש חיה גדולה מהם, כמו בן אדם, בסביבה. בדרך הזאת הם מפגינים לכל חשדן את חוסר העניין שלהם להסתכסך, ואת מהות תרבותם, שהיא רדיפת עונג שבתוך עצמם. זוהי מעין אורגיה שקשה לראות בה מיניות, כי כאמור מה שבאמת מענג אותם הוא פנימיותם. גם אחרי שהתיידדתי אתם, בנעורי, השתכנעתי שהאורגיה הזאת היא חזרה על צורות של התענגות עזה, שכשנעשית בהקשר הזה, המופעי, היא רק ציות עיוור לכוריאוגרפיה שכתובה בהם מראש. כשהם במעמקיהם, מקיימים את רצף המחוות והדיבור המנעים שלהם, בו אותיות מענגות את עורם ואת כל מה שבא אחריו, הם עושים את כל זה בעונג אמיתי. שם, כשהם חשים את מה שהם מצייתים לו כרגש האמיתי שלהם, הם חופשיים – לטענתם, ובחוץ – באור, אל מול כל זר, כשהם בוחרים להציג מדמה של עונג, לפי הציווי הקדמון שהציל אותם מכל רע – אז הם כמובן רואים את עצמם משועבדים.
דנתי עם תושב היוליה אחד פעם, על שני סוגי החופש בעולמם, של הבחירה-לציית ושל הציות-להתענג, והוא התעקש שהמילה חופש מיותרת להם. היא מתעתעת, לא אמיתית ואפילו מסוכנת. הוא סיפר שפעם גם אצלם היה נהוג 'להידרדר אל החופש' – ככה הוא קרא לזה, והסביר, שהחופש היה במרכז הממלכה שלהם, מעין בולען חול-תת-חולי, שהוביל לשום מקום. מי שהיה מידרדר אל גבולו, היו כוחות החופש שואבים אותו, והיה בלתי אפשרי להציל אותו מהיניקה אל מה שבתחתיתו של החור. חוקרים עתיקים בממלכת היוליה תחתית התכנסו וחקרו את הנושא לעומק. הם תהו מה יכול להיות שורשו של חופש, ורקדו במעגל כדי לשחזר את פעולת הבולען ולפענח אותה. אחר כך לימדו את הצעירים לרקוד את הריקוד, התבוננו ושיפרו אותו מהצד, ולבסוף זרקו אל מרכז כל המעגלים חבורה של חכמים כדוריים, שהיו הפוסקים בכל עניין. הם לא זזו, ואחרי כמה הקפות עצרו את הכל ופסקו שבתחתיתו של בולען החופש אין כלום. "חופשי לחלוטין הוא מה שאיננו!" היה הנימוק המרתיע של הפסיקה, ומכאן הונהגו כמה צעדי עקיפה למרכז היוליה תחתית. כאלה שייצרו עם הזמן דחיסה של חול מסביב, וכעבור מאות שנים את בנייתה של היוליה העליונה, זאת שמעליה משתרעת המדברית הקטנה היוליה קליסטמנטה, ממנה עלו-בקעו עכשיו.
הצד הפחות סימפטי של הפסיקה היה של הוצאת מילים מהשפה. הדבר היה כרוך בעקירת שיניים מסוימות אצל כל הקליסטמנטים, שכן בני היוליה יש להם שן שונה לכל מילה ומילה, דבר שמקל ומכאיב על עקירתן של מילים מסוימות מהשורש. כל זה היה ועבר. חייכתי אל ההמון הזעיר הרוקד, דבר שהיה מיותר, כי הם היו עסוקים בסוג הציות השני בצורה די טוטאלית, והמשכתי לשיר. ער לאפשרות שהגדלת הדחיסות עוד מעבר לזה עלולה לגרום לקליסטוקלאזמה כוללת, המשכתי גם להתקדם למרחק ניתור אל מחוץ לחולות הקופצניים של היוליה, וכך שרתי לי:
אפיסטו – דם
מפיסטו – דם
הפרולוג שלי
הפרולוג שלי
הוא אפילוג
גם
וכשאמרתי את זה, צעדתי אל מחוץ לחול החום-זהוב, שהתלקח בבת אחת והרים אתו את כל הקליסטמנטים ויחד אתם באוויר, בהבזק סטטי של אור, נבנה המבנה הקליסטוקלאזמי בגובה של שלוש קומות מעליי, מבנה עתיר קשתות ונחיריים, שבתוכו גרגרי החול משברים את המראות לכל הכיוונים, ומעבירים תמונת שמיים מצדדים שונים, שנראים מבעד לקשתות הלבנות שעשויות מגופם המעורר של תושבי היולייה. ואם תנהם משהו מבעד לקשת אחת, מתוך אלפי הקשתות, למשל את המילה 'אפילוג', היא תועבר אל קשת תאומה בצד השני, ותשולח משם אל שמי המדבר של הכחול הצרוב, ורק זנבה הצהוב הדהוי – 'לוג' 'לוג' – יהבהב ויעלם, וברגע ההיעלמות שלו, יחזור. דרך זנבו ויזנק חזרה אל אותה הקשת, וממנה אל פיך תחזור המילה להיספג או להכות בדופן, ככה שתשמע אותה דרך תעלת האוזן או דרך עצם הגולגולת. והמבנה הקליסטוקלאזמי כולו, מגדל לא-מילים מחורר, הוא כתבנית השן שאותה עקרה מפיו של אבי השושלת אם השושלת.
והמילים של המשך השיר, שכבר שרתי מחוץ להיוליה, עוברות בו וחוזרות אלי ותוקפות את פי, להיכנס ולהתערבב במילים הבאות, ורק במזל לא טעיתי הרבה בשיר. והמילה של השן הזוהרת הזאת, שעכשיו עמדה עוד באווריריות בגובה האוויר, כמעט עוזבת את האדמה, הייתה אינסוף. ובאגדת היווצרות עולמם, עוקרת האם היולדת את השן מהאב הקדמון, וטומנת את שן האינסוף בין שדיה וכך נוצר העולם. כיוון שעקרו אותה מהחך, ולא יכלו להגיד אותה, היו הרגעים האלה הקליסטוקלאזמים, בהם ייצרו את המבנה לפי המרשמים, מתוך אקסטזה לוהטת לציית, העדות היחידה לזה שהייתה פעם.
כך קורה שמראהּ הנורא, הענקי, מראהּ שהדהד יופי, לא נגלה להם מעולם, אבל אני, שעמדתי מהצד (המילים ששילחתי חוזרות ובאות מלועי, מתערבבות באלו שאני מבקש להמשיך), הייתי נפעם, ומחאתי כפיים וגם עשיתי תנועה של אוהד כדורגל – למקרה שמישהו מהם יראה – ואחר כך ניסיתי גם אני לעשות לעצמי צורה של אינסוף, מתוך הזדהות, אבל הפיתול בגוף, על גבול המדבר, והאור שנבע מהשן המחוררת, כשניסיתי לצאת מההתפתלות הזאת של הגוף שלי, ששאף בטמטום לסמל אינסוף, גרם לי ליפול כמעט אחורה על הגב, ורק ברגע האחרון הצלחתי להטות טיפה את הגוף ולשלוח יד, ולנחות באיזה אופן סביר חצי על הצד.
לא נשאר הרבה מהחיזיון. לא הייתי בטוח אם טיפת אבק ריחפה שם או שאני מדמיין. הם ממילא תמיד היו נעלמים אחר כך, ככה שלא היה טעם. ישבתי על אדמת המדבר. על התחת. ובהיתי. חשבתי על איך שהחלב בשדיה של אימי יבש כשאבי גויס ללבנון, ועל זה שאולי דוקא בגלל שמאז ועד גיל חמש לא עזבתי את הבקבוק נוצר אצלי החיבור החזק לדומם. אחר כך חשבתי על האפשרות של העקירה של המרחק של המילים מהגוף. והיה לילה. ולא היה ירח והכוכבים צווחו בעדינות בשמים. יכולתי לשמוע את הלא-זמזום הזה גם כשעצמתי עיניים. ונשמתי. וקמתי. והלכתי משם.
יואב שביט מתפרנס מיצירת חפצים מיוחדים לשימוש יומיומי במסגרת "יואב שביט סטודיו" (Yoav Shavit Studio). כתב ופרסם מאמרים וטקסטים אוצרותיים בכתבי העת אודיסאה וערב רב, ובבמות שונות של עולם האמנות העכשווית.