מה שלא קרה
דנה ג. פלג
לא באמת חשבנו שסוף העולם יגיע. כלומר, שלסדאם יש טילי חץ גרעיניים והוא הולך לחרב לנו את הצורה בעשרים לינואר 1991. ואולי פשוט קל להגיד את זה היום, כמעט שלושים שנה אחרי. מי זוכר מה באמת חשבנו אז, במלחמת המפרץ הראשונה, כשמיהרנו לקנות ניילונים שחורים והדבקנו אותם על כל דלת וחלון ותריס גלילה חרקני שהשתלשל מארגז עץ חבוט, אפילו שהיה ברור שסדאם לא באמת הולך להפציץ את ירושלים. שנים אחר כך עוד אפשר היה לראות את הזנבות החומים של המסקינגטייפים האלה. ילדים נולדו, והלכו לבית ספר ולצבא, והזנבות עוד נשארו שם, אולי כמו ג'וקים, הם ישרדו מלחמות עולם ונשק גרעיני. בכל אופן, ראשי החץ הקונבנציונאליים שנורו במלחמה הזו לעבר ישראל הצליחו להרוס כמה בתים ברמת גן והסביבה, אבל לא בירושלים. בחודש-חודשיים של המלחמה, אם היינו יחד במקרה, כשהיה נשמע הצליל הזה של הרעשים שהתפצחו מהרדיו הפתוח על "הגל השקט", עם ה"נחש צפע", ואחריו האזעקה המחרידה הזאת, אחד מאיתנו, מעשן כבד, היה מסיט את הניילונים, מרים את התריס, פותח את הדלת, יוצא למרפסת וקורא "סדאם, כוון עליי". זה היה משעשע. חלק מאיתנו היו מצטרפים אליו. אני הייתי עם המסכה על הפרצוף, חרדה תמיד.
אבל לפני המלחמה, כשחיכינו להחלטה של סדאם בעניין האולטימטום שקיבל מהאו"ם, היה די ברור כבר שזה מה שהולך לקרות, מלחמה. זה היה מסוג הקטעים של "למי יש זין יותר גדול", לא משנה כמה אנשים ייהרגו בדרך באטומי-ביולוגי-כימי. אז החלטנו לארגן מסיבת סוף עולם. התא שלנו לא היה היחיד - בערך כל קבוצת סטודנטים ותיכוניסטים ארגנה מסיבה כזאת. זה היה אמור להיות בבית של נגה, שהיה לה אילן יוחסין מפואר בקרב שמאלני ירושלים. לי היה רק אבא שלי להתפאר בו. לא הפסקתי לספר עליו סיפורים, ובעיקר סיפרתי עליו, מה שהיה נכון, שאיים להפסיק לשלם לי את שכר הלימוד אם אמשיך להיות פעילה בתא השמאל הרדיקלי. זה מפני שבעברו היה בעצמו מקורב למק"י, בתחילת שנות השישים - אף פעם לא חבר, בגלל שלא היה באמת קומוניסט, אבל סוציאליסט ומעריץ של משה סנה הוא היה, ועזר מדי פעם לחלק עיתונים שלהם, את "זו הדרך", ו"אל איתיחאד", והכיר שם הרבה. בקיצור, מקורב. הוא הכיר את ארנה מֶר וסליבה חמיס. ואמר לי "תיזהרי, פעם גילו חפרפרת במפלגה שהעביר כל מיני סודות לשב"כ. ומי היתה החפרפרת? זה היה הנהג הערבי של היו"ר. אז תיזהרי", הוא אמר לי. בסוף הוא המשיך לממן לי את הלימודים ואני המשכתי להיות פעילה, רק לא סיפרתי לו על זה.
לא הלכתי למסיבה. גרתי באותה תקופה במרכז העיר, בקומה עליונה, בבית עם המון קומות ומעלית ישנה ומשותקת שלא היתה אלא כלוב ברזל חלוד, שהרוח נדנדה. זה היה ממש מפחיד בלילות שהרוח נשבה חזק. זה היה מין לילה כזה. הייתי אמורה ללכת למסיבה הזאת, אבל במקום זה הלכתי לבקר ידיד שלי, שהיה מין סטודנט חוץ לתואר מתקדם כלשהו. הוא היה מבוגר ממני בתשע שנים בערך, והדעות שלו התאימו בול לתא שלנו. לפחות ככה אני חשבתי. ניסיתי לשכנע אותו שיצטרף אלינו, והוא בא לכמה פגישות, לפעמים אפילו להפגנות, אבל היה עוף מוזר, תמיד מתווכח עם אנשים. הם לא אהבו אותו, רצו שיסכים איתם, אבל הוא תמיד ידע למצוא, לא את עמק השווה, אלא את זיז המחלוקת, והם היו כמעט מגיעים למכות. השד יודע על מה. לי זה נראה כמו שטויות.
הוא דמה בעיני לישו צפוני ענק, בלונדיני, רק עם עיניים חומות, גדולות. אמר שהוא מקנדה. בריטיש קולומביה או אולי לברדור. באותה מידה יכול היה לומר שהוא מצ'יוואווה, או מאלפא קנטאורי. היה משהו לא מהעולם הזה, בבלונדיניות הרכה הזאת לצד הלהט הבוער שבו התווכח על חוט השערה. על ימנים הוא לא התעצבן ככה. שאלתי אותו פעם למה הוא לא מתווכח עם ימנים. "בשביל מה? אין לנו שום מכנה משותף" הוא ענה בחיוך העדין, המתוק שלו, במבטא שאף פעם לא הצלחתי לזהות, ובאמת, לא נתקלתי בו מעולם, אחר כך, בכל מסעותיי. לא הכרתי אף פעם אנשים שבערה בהם אש כזאת. זה היה כאילו כל הגוף שלו עולה בלהבות. כשהייתי עדה לוויכוח כזה, לא ידעתי אם אני רוצה לקחת צעד או שניים או עשרה אחורה, או להושיט לו יד ולהציל אותו מהאש. אבל הוא נרגע מהר. ותמיד אחרי ויכוחים כאלה, שמתי לב, היה מסיט קווצות שיער אבודות מהפנים אל מאחורי האוזן. האם ישו היה עושה דברים כאלה? האוונגליונים לא ירדו לפרטים מהסוג הזה, וגם לא ציירי איקונות.
אותו ערב הלכתי אליו, בלי להתקשר אפילו, כי חשבתי שאולי נלך ביחד למסיבה. הוא גר ממש לא רחוק מנגה, בדירת חדר בנחלאות, מהסוג שכדי להגיע אליהן צריך להעפיל בשלוש מדרגות אבן צרות נורא - וגבוהות באותה מידה, עם עשבים שעולים בין הסדקים, ולעבור בשער ברזל עם ריקוע של השנה העברית שהבניין נבנה בה, ואז ללכת במעבר מקורה שמשקיף אל חצר פנימית עם בור אבן סתום מימי הטורקים, והמון דלתות עד שמגיעים לדלת החדר שלו. ושם, צריך להיזהר, יורדים מדרגה אחת. Mind the gap, היה לו שלט כזה.
הוא דווקא היה מסודר מאוד, בניגוד לסטריאוטיפ של מהפכנים שמאלנים. כל הספרים במדפים בהירים, אחד ליד השני, לפי נושאים. קלסרים של הלימודים במדפים עליונים. מסמכים ותיוקים במדפים תחתונים. גם חדר האמבטיה שלו, נקי להפליא. והכול מסויד לבן.
כשהגעתי אליו, כבר לא הצעתי שנלך. איכשהו, היה לי ברור שלא נלך. בשביל מה לצאת בלילה ירושלמי קר ויבש כשהרוח צורבת בעור. היה נעים בדירת הסטודיו שלו, בניגוד לחדר בדירת השותפים המסריחה שלי. למען האמת, רציתי פשוט להישאר שם.
"מה תשתי?" שאל מייד. הוא עצמו הסתובב תמיד עם הכוס הנצחית של תה המאטה של הארגנטינאים, אפילו שהוא כנראה לא היה ארגנטינאי, אבל מי יודע.
"וודקה", אמרתי, חצי בצחוק. לא ממש התכוונתי, אבל חשבתי, אם אני לא הולכת למסיבה, לפחות אשתה משהו אלכוהולי.
"לימון?" שאל.
"למה לא? עניתי בשאלה.
הוא אמר שהפתעתי אותו, הוא חשב שאני שותה רק תה צמחים, ואמרתי שהפתעתי את עצמי, והוא אמר שהוא לא שותה וודקה, אבל חבר השאיר את זה אצלו. זאת היתה וודקה קגלביץ' בבקבוק זכוכית עמומה, והסתכלנו על זה וצחקנו, ואני חשבתי, הוא צוחק. עד אז הוא נראה לי כל כך רציני. ונגעתי בו, בשיער היפה שלו, ואז הוא נגע בי. ואז כל מה שרציתי היה הוא, ופתאום הוא היה כל כולו מסביבי, גדול ולבן, ובלונדיני, ואני רציתי אותו כל כך, ולא יכולתי.
היה משהו כואב בנוכחות שלו. כמו קוצים שבוקעים מתוך שלג.
שכבתי לידו, חשופה לגמרי במיטה הלבנה שלו. ולא יכולתי.
הוא הביט בי. העיניים שלי נדדו על כריכות הספרים מולנו. היתה שם גם שירה, לא רק תיאוריה מרקסיסטית.
ואמרתי לו, "אם אני שוכבת איתך עכשיו,"
אמרתי לו.
"כן," הוא אמר.
ואז הושטתי יד כדי להסיט קווצת שיער שהסתירה לי את העיניים שלו.
אבל הוא זז, ויצא ששרטתי אותו בציפורן שלי. שריטה קטנה, ליד הרקות. היו לי ציפורניים אז, בגלל כל המסקינגטייפים האלה.
ירד לו קצת דם. לרגע הכנסתי אצבע לפה, אבל אז תפסתי את עצמי והוצאתי טישו מהתיק שלי וניקיתי. הייתי כל כך נבוכה.
אחר כך הלכתי.
ואף פעם לא סיימתי את המשפט ההוא.
לפעמים אני חושבת שאולי כל זה לא קרה.
זיכרונות הם מתעתעים.
אני זוכרת שלא הלכתי למסיבה ההיא, מסיבת סוף העולם.
אני זוכרת שבמקום זה הלכתי לבית המסודר של היֵשו הבלונדיני המהפכן בנחלאות.
אני זוכרת שרציתי לשכב איתו. שלא שכבתי איתו.
אחר כך הוא די נעלם מחיי.
אולי חיי היו אחרים לגמרי אילו זה היה קורה, אבל הם המשיכו לאן שהמשיכו. ניסיתי למצוא אותו בפייסבוק לפני זמן מה, ולא הייתי בטוחה שזה הוא. יכול להיות שהוא מלמד באיזושהי אוניברסיטה במיד ווסט, אם זה באמת הוא. אקטיביסט, כמו תמיד. לא ניסיתי אפילו לבקש חברות.
ובכל זאת, כל זה קרה. כנראה.
דנה ג. פלג היא בעלת תואר שני בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ומתרגמת ספרותית מאנגלית לעברית, ומעברית לאנגלית. בשנים 2006-1996 פרסמה במגזין "את" את הטור הראשון בעיתנות העברית שעסק בנושאים לסביים וביסקסואליים. קובץ סיפוריה "תאנים אהובתי" יצא בהוצאת שופרא ובמהדורה דיגיטלית בהוצאת סיאל, בה הופיע גם קובץ סיפוריה השני, "אשתתי". זוכת עיטור אנדרסן לתרגום לשנת 2018. שיריה ותרגומיה הופיעו בפרסומים שונים בארץ ובעולם. היא מתגוררת בסנטה קרוז, קליפורניה.