תופעה מוכרת
אסנת צירלין
1. הגג
בהודעה שנתלתה בפתחי הבניינים נמסר שביום רביעי יחלו העבודות להחלפת גג הרעפים בבניין מספר 4.
הרעפים נשקפו היטב מחלונות הקומה השלישית של בניין מספר 6. הם היו אפורים כמו קשקשי דינוזאור.
בבוקר יום רביעי פשטו הפועלים על הגג. בתוך זמן קצר הם כילו את הרעפים וערמו אותם בערמות גבוהות על גריד הסנאדות המשופע. בשקט שהשתרר נראו הערמות כמו חבילות קש אחרי קציר. האישה שעמדה בחלון הקומה השלישית חשבה על שדות צהבהבים.
היונים מצאו את השובך הענק, טופפו קצת מתחת לסנאדות, הרקידו צווארים, אבל מהר מאוד עפו משם. הפועלים חזרו. שלושה מהם עמדו על קו הרקיע הכחול, רגליהם נעוצות בקורות וגופם נע ימינה ושמאלה, וזרקו את הערמות מאחד לשני. זרקו ותפסו. האחרון השליך אותן למכולה ברעש מחריד.
הגג הופשט עד העצם.
האישה שעמדה בחלון הקומה השלישית לטשה עיניים באִדרתו של דג גדול.
2. אין אין-סוף
למעלה נגמר הכביש. אחריו התרומם ההר.
גם כשהייתי בגיל המתאים לא הרחקתי עד לשם. לא היה צורך. החברים והתעלומות היו מתחת לבית.
האוטובוס שהגיע כל שעה עגולה עצר בתחנה והמשיך למעלה, ותוך שתיים-שלוש דקות ירד בחזרה. הכביש נגמר, לא היה לאן להמשיך. לכן פחדתי להרחיק לשם.
לא חשבתי (את ההר ראיתי בהטיית ראש מחלון הקומה השנייה אבל הפתרון לא הקל עליי), לא יכולתי להיעזר בדימויים. מה יחשוב אדם אם יאמרו לו שלמעלה נגמרים המספרים.
3. סו בד
מי ניגש לפתוח את הדלת, היא או טליה?
היא לא זוכרת.
זו דלת הדירה שבה גרו שתיהן בכיתה ח'. רק שתיהן. היא זוכרת את המרפסת.
הם נכנסו, בולשים מסביב כאילו היו עמים ותמים. לרגע הן היו יותר שוות מהם. לאף אחד מהם – מה-העניינים-גבר – לא הייתה דירה.
הן הכירו רק את אבישי, אבל כולם בעיר ידעו מי זה גל. הוא היה כוכב.
היא זוכרת שהוא קם והתחיל להסתובב. היא הפנתה אליו את המבט ונראָה שבדיוק לזה חיכה. הוא סימן לה, תנועה קטנה עם הראש, והיא קמה.
הוא נכנס לחדר השינה והמשיך הלאה, הוביל אותה למרפסת ונחת על המזרון בלי להציע לה מקום. היא הקיפה אותו והתיישבה.
הוא בטח אמר משהו לפני שהסתובב והשכיב אותה, השיער הבלונדיני נשמט על פניו. הוא משך את המכנסיים שלה, את החולצה, היא נתקעה לה בסנטר (מין הפסקה בקונצרט). פתאום הוא חזר והתיישב, השאיר עליה יד אחת, מסמן אותה ברישול, וביד השנייה הרעיש עם הקסטות שהיו על הרצפה. היא לא זזה.
אֶבִּי רואד התחיל מהאמצע. הוא הוריד את התחתונים.
הלהקה שרה: איי וונט יו. איי וונט יו סו באאאד בייב. איי וונטיואואואואו, איי וונט יו סו בד איץ דרייבינג מי מד, איץ דרייבינג מי מד. איי וונט יו... איזה צרחות.
4. נעלי האולסטאר שלי
בחושך היה קל להבחין בקבוצת הנשים הלבנות (התבקשנו לבוא בבגדים לבנים). ריח רפתות עמד באוויר. חציתי את המדשאה הכסופה והצטרפתי אליהן.
אף פעם לא ראיתי מִקווה וקצת הצטערתי שזה לא הולך להיות מקווה הארד קור. קיבוץ חנתון שייך לתנועה הקונסרבטיבית והכלה הצעירה רצתה לטבול במשהו כזה.
עצרנו בסוף השביל. הבלנית והכלה עמדו מולנו, בוהקות באור הלבן שהלך ונחלש בשוליים. אנחנו עמדנו בשוליים.
הבלנית דיברה: מעברים, טהרה, אם ובתה, עוד ועוד דברים. בינתיים בדקתי את הנשים מכף רגל ועד ראש, אבל אז הבלנית אמרה שאפשר להשאיר במים מה שרוצים והלב שלי צנח. מאותו רגע כבר לא שמעתי שום דבר.
אפשר להשאיר במים מה שרוצים...
אולי בגלל זה אני מסתובבת עם כל הדברים?
הפחד שלי ממעמקים קיבל לפתע הסבר הגיוני. לשם שוקעים ה"מה שרוצים" שלא רוצים.
קל לנחש את הזוועות. מילא הזוועות של הכלות הצעירות. אבל הנשואות, האימהות... חלקן הרי ממשיכות לטבול כל חודש. חשבתי עליהן ועצב מר הרחיק אותי.
אחרי שהכול נגמר והסוכריות נזרקו ביקשתי רשות ונכנסתי להסתכל. המים היו כל כך צלולים שלא שמתי לב. ירדתי מדרגה ועוד מדרגה ופתאום הייתי בתוך המים הקדושים עם נעלי האולסטאר שלי. כל כך נבהלתי שלא ניצלתי את ההזדמנות.
5. להסתדר לבד
"רכבנו באזור הירקון. סבא השיג אותי. דיוושתי חזק אבל הוא המשיך להתרחק. כל הזמן חשבתי שהוא תכף יעצור ויחכה לי, אבל הוא לא עצר. באיזשהו שלב כבר לא ראיתי אותו. נבהלתי. הייתי בן שמונה. לא הבנתי איך הוא לא מחכה לי. כשהגעתי אליו בסוף, התאפקתי לא לבכות".
עכשיו הוא לא מתאפק.
"שאלתי אותו 'למה לא חיכית לי?'" הוא נאנק ועוצר.
"סבא אמר 'ידעתי שתסתדר'".
אפשר לדמיין את הילד ההוא מול סבו, כמה מאמץ נדרש לו לא לבכות.
"אחרי כמה שנים היינו כל המשפחה באיטליה. הייתי בן שלוש-עשרה. סבא ואני יצאנו לרכוב בהרים. אחרי שהגענו למעלה התחלנו לרדת. עברתי את סבא והמשכתי במהירות בירידה. רציתי להחזיר לו", הוא אומר ומיד מתקן, "לא להחזיר. לא ככה. רציתי להראות לו שאני יודע איך מתנהגים. הגעתי למטה וחיכיתי, אבל סבא לא הגיע. התחלתי לעלות בחזרה וראיתי שמישהו מְפנה אותו. הראש והפנים שלו היו מלאים בדם. הוא נפל".
הוא מסיט את הראש מהמיקרופון ומתייפח.
"לפני כמה ימים רכנתי אל האוזן שלו. ביקשתי ממנו סליחה. אני לא יודע אם הוא שמע אותי".
6. דיור מוגן
כל כך הרבה מסדרונות ודלתות בגורד השחקים הזה, בטוח אמצא לעצמי חדר. אני מוכרחה לישון, אני רק צריכה מיטה.
מאחורי כל דלת שאני פותחת מסתכלות עליי זוג עיניים. פה שתי קשישות חולקות דירונת, פה יְשֵנה גברת כבדת בשר, הפה שלה פתוח, אני שומעת את הנחירות שלה. הצד השני של המיטה פנוי אבל אין סיכוי שאֶשָּכֵב לצידה. ברררר, צמרמורת. אני צריכה מיטה, אבל היא חייבת להיות ריקה.
כבר חשבתי לוותר והלכתי למעליות. הן חלפו במהירות כמו מוניות תפוסות. אלוהים, איך ארד מהאולימפוס הזה?
פתאום אני נזכרת: המיטה של אימא, היא פנויה עכשיו.
שוב מסדרונות ודלתות, דלתות ומסדרונות, עד שאני רואה אותה. היא שוכבת במסדרון, הכריות מגביהות אותה והעיניים שלה פקוחות. אני נוגעת בזרוע שלה כדי לבדוק אם היא חמה.
היא חמה.
אני נרכנת אליה, כי מה שיש לי להגיד אי אפשר להגיד בקול רם. אני צריכה להסביר לה שהיא טועה.
"אימא", אני מתחילה.
בינתיים נפתחת דלת בצד השני של המסדרון. עכשיו אני מזהה – זו הדלת שלה. יוצאת ממנה מישהי. היא מסובבת אלינו את הראש והולכת.
ברור. הם כבר נתנו את החדר שלה.
מה חשבתי לעצמי, שהמיטה שלה פנויה? שיישאר לי מקום?
"אימא, אני צריכה להגיד לך משהו", אני אומרת קרוב לאוזן שלה, "את מתה".
אסנת צירלין היא משוררת וכותבת סיפורים קצרים. פרסמה שני ספרי שירה "יצאה נהמתה" (ביתן, 1996); "היה כתוב בעיתון" (עיתון77, 2015). סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו ב"המוסך" וב"עיתון77".