משמרת הרוקחים בכללית מתחילה בשבע כמו תמיד
לבנה מושון
ההתרוצצות הזו במדרגות, למעלה ולמטה, צועק, קורא, מרגיע ומפייס, נלקחה כמו מחלום שנחלם לאטו על הספה. אולי שעה, אולי יותר, אפשר כל הלילה, ורק התנועתיות של הרגליים התקיימה בו. פעם רץ, פעם רקד ופעם הרגליים היו משותקות והקול היה אילם והרצון להתפרץ היה חזק. לעצור, ציווה הלב, לעצור ולהשליט לסדר. אולי בכלל לא חלם, כי הנה היא, שוכבת בשר ודם בסלון, השיער שלה מבצבץ מקצה השמיכה. מעודף חלומיות לא זכר את תווי הפנים במדויק. היא חדשה לו כמו מכונת קפה מהחנות. למרגלות המיטה תקעה בו הכלבה הלבנה מבט שקט מתוך עיגולי עיניה הנוגות. בחלון הפצירה שמש הבוקר לחדור.
זה התחיל כך: היה ערב, אל נכון ליל אמש. הוא בדק במהירות שהתריסים מוגפים, שדלת המרפסת נעולה היטב ושהגז כבוי. היה נדמה לו שכבר שמע את המים הקרים שוצפים קוצפים מתחת לבניין ובמורד הכביש ועליהם צפו חלוקי קרח דקים שקופים. טאטאו הכול בדרכם. עלים, זרדים, תינוקות ילדים ונשים. כמו בהלה קטנה נתקעה לו בגרון. באוזניים התחוללה רחישה צפופה. הודעת הקריין במבזק החדשות בטלוויזיה התחילה להתרחש. קרחונים מיהרו ונמסו בדרום כדור הארץ. הצפה רבתית איימה על ערי החופים, ומי כמוהו יודע, כשהצרות מגיעות הן מבקרות אצלו ראשון. וטרם התחתן, בקושי חי. מיד התבקשה שיחה עם איילת המנומשת כשהוא אחוז חרדה. ביקש לשאול סופית אם תגיע הערב לריקודים לפני בוא הקץ. מעולם לא רימה את עצמו ולא יצא לבילוי מבלי שהיתה לו ביד ציפור אחת. איילת הגרומה איבדה מהר סבלנות: איזה קץ? מה הקץ? תגיע, הפטירה ביובש, אבל שיביא בחשבון שלגביו היא אולי. אולי כן ואולי לא, אמרה. באותם רגעים רצה להרוג את עצמו על הפעמים שהתעקש להחזיק אצלה את הידיים מתחת לשדיים, וללא מלים התגוששו באולם הריקודים, בין זוגות מחוללים ובין דחיפות לסיבובים גנב בחשאי נגיעות על גבול המותר.
ברור שנמאס לה, אך פחות ברור היה איך סיים לעבור בקפידה על פני פתחי הבית, איך מול המראָה העביר אצבעות על השערות הזקורות כמברשת ומתח את צווארון הז'קט ונבעט החוצה, ספק אם כל זה קרה אמש. בישורת המדרגות שמע את פקיעת פעמון החירום של המעלית. האור כבה, הדלת נטרקה. בגישוש אחר המתג ניסה להעריך אם קרובים המים השוצפים ומה טיב הקשר שלהם לפעמון. האור ניצת מעצמו ובאווילותו רץ במעלה גרם המדרגות ובמורדו. מקומה שלוש הדהדו הלמות אגרופים. קול אשה שיווע לעזרה. צרחת האימה שלה בלמה אותו. התכופף כלפי המעלית וקרא: היי את שם, שומעת? איך קוראים לך? ואז נשמעה בבירור נביחתה: מה אכפת לך, חתיכת מפגר. תזעיק עזרה. מכווץ ביקש שתקרא בקול את מספר החירום שעל הקיר! וחזר על דבריו באיפוק. השקט הזדחל. איזה קיר, דביל! חשוך גיהינום, לא רואה כלום, צווחה.
השעון הראה שמונה. חכי רגע, ביקש, אבל היא התחננה: אל תעזוב אותי. אתה שומע, אל תזוז. מבולבל בא והלך ואמר: אני כבר חוזר, אמצא את טלפון החירום. מַפְתח יתום הסתובב באחת הדלתות. השכן הצולע מקומה שתיים הציץ בגניבה. שמע אבי, אמר כמתנפל, הייתָּ בוועד הבניין, בטח יודע. מישהי נתקעה במעלית, מה מספר החירום? השכן כיווץ את מצחו כמי שהתעורר משינה. ניגש לבדוק. כשחזר מסר לו דף נייר.
אשתי נתקעה במעלית, וצריך להגיע בדחיפות, אמר לקול המנומנם שהשיב בטלפון. אשה שכל עתותיה בידיה הודתה שאכן בעלה תורן אחזקה, אבל כרגע הוא במקלחת, וכשייצא יחזיר צלצול, ושלא יחשוב שזה צ'יק-צ'ק. עיניו בהו בשעון. מה עלה בדעתו לומר 'אשתי'? קרוב לוודאי שהערב לא ירקוד. התלבט אם להתקשר למנומשת ולהתנצל. בחוץ המשיכו מי ההפשרה לזרום. החדשות הדהדו כהרים נופלים. חבל שלא שאל את הצולע אם שמע גם הוא שהעולם עומד לטבוע. בעניינים קריטיים כדאי לשמוע דעה שנייה משכן. כשחלף ליד דלת דירתו, נכנס להוציא כיסא. אם צריך לחכות ולחטוף קללות מוטב לשבת. נמלך בדעתו והלך להביא גם גפרור. אם לשבת - למה בחושך? את הגפרור נעץ בתחתית המתג. פטנט של שרברבים.
הלו, אתה? אל תברח לי, שמע את חרדתה כשהניח את הכיסא ליד דלת המעלית. אני פה, קרוב, השיב, לא בורח, לידך. כבר הודעתי לחירום, ייקח קצת זמן. בחביבות הציע לה לשבת. חושב שהכינו לי פה כורסת נוחות?! התפרצה עליו כחתולה רעבה, יודע מה זה חושך מִצְרַיִם? אל תציע, טמבל, הרימה קול מתכתי. קר פה פחד, ואין אוויר.
אחר כך צללו בשתיקה. המרצפות הדיפו קור. יש אנשים שמאז לידתם העולם חייב להם, הרהר בעגמומיות. הטלפון צלצל. איש בשם צביקה רצה להבין מה קרה. בגלל מֵי ההפשרה, הסביר. מֵי ההפשרה? מלמל הדובר וביקש שייגש לקומת המבואה ללחוץ משם על כפתור המעלית. הוא התווכח וטען שזה חסר טעם, ולא הודה שהוא בעצם מפחד לרדת. איך אפשר לדעת לאן הגיעו המים. הגברת תקועה במעלית חשוכה, דחק בתורן, מתלוננת שאין לה אוויר. והתורן מלמל: ברור, ברור, הבנתי. אני נוסע לאסוף את איש הצוות שלי, לא נגיע לפני רבע לתשע, אולי תשע. חכו בסבלנות. יש מספיק אוויר במעלית. אם היא נחנקת, זה רק חנק פסיכולוגי. מאוכזב שלשל את הטלפון בכיס חולצתו. כשלקח לעצמו נשימה הדהדה צוויחתה: הם באים? כן, הרגיע אותה, ואני כאן. תנשמי. היא קראה לו מוגבל, שאלה אם הוא יודע מהו צינוק מברזל בגודל מטר וחצי על מטר, שאין בו סירקולציה והוא חשוך?!
ואם הוא לא יודע, כל כך נחוץ שתקרא לו מוגבל? זכר במדויק שבשלב זה הגוף שלו נכנס לכעס. הוא עצמו כך כל הימים, בתוך תא חשוך, מטר וחצי על מטר, כלוא למוות, ובכל זאת הוא רוקח זהיר ומתון, יודע שכל בלבול יכול לעלות בחיי חולה. הלקוחות חסרי סבלנות, צועקים ומעליבים בתור. וממנה רצה מעט נימוס ועדינות. כשחזר השקט לנשוך ניסה את מזלו. תגידי, שאל, אתְּ הדיירת מקומה שבע? ולא השיבה מיד. קומה שש, אמרה לבסוף בהיסוס. את מכירה אותי? כן, השמנמן, נכון? וכמעט נחנק. שמי אפרת, השיבה מפויסת. בהמשך ביקש לדעת אם יש מישהו אצלה בבית, אולי יקרא לו. אין איש, דיווחה. רק ירדה לזרוק זבל. השאירה את הכלבה בדירה. מסכנה קטנה. היא תמות לה. קולה נסדק קלות. ומה את עושה, אפרת? כלומר בחיים?
היא לא ענתה. אפרת? שאלתי מה העיסוק שלך?
אמרתָּ עשר דקות, עברו כבר עשר דקות, התרעמה. השעה היתה כבר תשע. הבטיח שיגיע בתשע. נדב, קראה, זה השם? תעלה לדירה שלי, תשים את האוזן ליד הדלת, תקשיב לכלבה. חייבת לדעת אם היא מייללת, קומה שש. נו, לך.
הוא לא ידע מניין באה לו ההתעקשות אתמול. תגידי "בבקשה", אחרת אני לא הולך, העמיד לה תנאי. לא התאימה לו ההתעקשות הזו אמש, התבונן בחלון נדהם. חזר וזרק מבט בשמיכה. שום גל לא נע, לא התרוממות, לא תנועה. אלמלי השיער שבצבץ היה מפקפק. הקפה שלגם בחופזה לא העיר אותו לגמרי. חייב לבדוק מה קרה שם בליל אמש, אם בכלל קרה.
מה נהיה עכשיו, זכר שדיברה עם עצמה. מה נהיה עכשיו. הנה, "בבקשה", הפטירה חרש. למרות שאהב דיוק, לא ביקש לדייק. רק התעקש על נימוס. לא שמעתי, הכריח אותה לצעוק את מבוקשו שוב. רק אז הלך. מדלת ביתה הגיעה לאוזניו המיה דקיקה כחוט השערה. הבל נשימה רוחף. ציפייה דרוכה של חיה. אפרת סלע, פסיכולוגית, כך היה על השלט. פעמיים קרא כלא מאמין. כשחזר לשבת על הכיסא בישר שהכול כשורה. הזמן חלף. לא זכר מתי התחיל לדבר על עבודתו בקופת חולים כללית. רוקח. ראש צוות. גר בבניין שלוש שנים. אשתךָ זו הג'ינג'ית? שאלה משום מקום, והצטדק שאין זה כך. אתְּ רוקדת ריקודי עם? הרחיק לשאול. ואז שמע שצחקה צחוק מפויס: בקושי מזיזה רגל. הוא לא רצה לדמיין אותה ממהרת נואשת מאולם לאולם, מחפשת בן זוג שיעשה לה טובה. רציתי לבקש סליחתך, אמרה פתאום בקול חדש, זה הפחד שלי ממקומות סגורים, והוא שאל את עצמו אם לימודי הפסיכולוגיה לא הועילו. לכולנו יש פחד ממשהו, מלמל. ושלךָ? הקשתה. שלי... ובכן...
או אז נשמעו הצעדים. כל כך ברורים. צביקה?! גחן על המעקה, זה אתה, צביקה?! הוא צהל כילד בחדר המדרגות. מעולם לא באה לו שמחה מטורפת שכזו. מה עלה בדעתו שהקץ הגיע. כשירד אל הטכנאים היה הכול יבש, כמו אמצע הקיץ. האיש שנקרא צביקה הצטחק ושאל מה נשמע עם החנק הפסיכולוגי. מאוחר יותר, כשהכול נגמר, נכנסה אליו הביתה והביאה עמה את הכלבה. קטנה ונוגה. הם פתחו בקבוק יין אדום, ובעת ששתו צלצל הטלפון והכול הסתחרר לו. על המסך הופיע המספר של המנומשת מריקודי העם. לא השיב לה. והנה, בוקר יום חדש, והשמש הפצירה להיכנס מבעד לחלון. ראשה של אותה אחת מתחת לשמיכה. התלבט אם לשכוח שמשמרת הרוקחים בכללית מתחילה בשבע כמו תמיד.
לבנה מושון היא ילידת תל אביב, סופרת ועיתונאית, מחברת הרומנים "שתיקת הצמחים" (מועמד פרס ספיר 2014), " כריתה" (2019), "אהבה חמוצה" (זוכה פרס טשרניחובסקי) ועוד כ- 40 ספרים לילדים ולנוער. זוכת פרס אקו"ם בשתי קטגוריות. עבדה בהוראה באור יהודה 23 שנה. מנחת סדנאות כתיבה וחוגי קריאה. חובבת ציפורים. נשואה ואם לשלושה, תושבת גבעת שמואל.