פסטה עגבניות
מיכל לוי
אני רכונה אל הכיריים, מערבבת בכף עץ רוטב עגבניות לפסטה שנאכל בצהריים. מערבבת ומבעבע בי כעס אדום לוהט על המציאות האחת הזאת. על זה שהבוקר מהנדס מורה ושתי בנות וכך גם מחר בבוקר ובבוקר הבא ובזה שאחריו, עד הנצח, עד סוף כל הימים כולם. והרי יכולות היו להיות לנו אינסוף התגלמויות. ואולי יש, אולי היום, עכשיו, ברגע הזה ממש. אני עומדת במטבח מול הכיריים, מערבבת בכף עץ אוכמניות טריות, מוסיפה סוכר, טובלת זרת וטועמת. את האוכמניות קטפנו אתמול בשדה שליד הבית. יצאנו, אני והבנות, לקטוף אוכמניות. הבנות חבשו כובעי קש ליקטו וזללו, רצו יחפות. אני עמדתי והשקפתי עליהן, מנגבת ידיים בסינר, מגלגלת בראש אפשרויות שונות. מהאוכמניות אכין ריבה ומאפינס ליריד השנתי בבית הספר של הגדולה. הבנות מתרחקות ואני קוראת להן שיחזרו. אנחנו צועדות לכיוון הבית. בדרך אתה מגיע בדהרה על הסוס, עוצר לידינו ומספר על ההמלטה שהייתה הלילה. הקטנה מבקשת לבא לאורווה לראות את הסייח, פליז דדי, אפשר? פליז! אתה אומר לה שבטח סוויטי נלך אבל לא היום, הסוסה צריכה לנוח. אנחנו נכנסים הביתה יושבים סביב השולחן ואוכלים את פאי הרועים שהכנתי. אני מפנה את השולחן וניגשת לכיור אתה נעמד מאחוריי, מחבק אותי ונושק לעורפי. אתה ממהר, חייב לחזור לאורווה "תהיו טובות בנות", אתה אומר לנו, מניף את הקטנה ונושק לגדולה, חובש את הכובע ויוצא. מי שרוצה לצאת לחצר שיחבוש כובע! חם מאוד היום! הגננת צועקת. כמה חיכינו לרגע הזה! הנה, אנחנו שנינו יושבים בארגז החול בגופיה ומכנסיים קצרים ירכיים שמנמנות, לחיים אפרסק, שומן ילדות שטרם נמס. אנחנו מסננים חול. כל היום חיכינו וכשהגננת פתחה את הדלת לחצר רצנו ותפסנו מסננת, רק אחת הפעם. אנחנו מסננים חול. זה מה שאנחנו עושים יום יום. מסננים וממלאים בקבוקים בחול נוצץ. הנה אתה מסנן ואני מניחה יד תחת זרם החול הנקי העיניים עצומות, הפה פעור, החול מדגדג את כף היד, חם ונעים. אנחנו מתחלפים. עכשיו תורי לסנן ותורך להרגיש. מסננת פרח כתומה עוברת מיד ליד. אנחנו מגרשים את הילדים שרוצים להצטרף. לא מסכימים לאף אחד. השמש חמה וגבוהה, החול זהוב, נעים לשבת בתוכו נעים להרגיש אותו על היד, נעים לנו. עד שהגננת תקרא ותגיד שהגיע הזמן להיכנס למפגש. אנחנו נקום וניכנס יד ביד, נרגשים כשנבין שאנחנו מכירים עוד מהגן. אנחנו מתיישבים. זה מול זו יום שלישי בשתים עשרה, כמו בכל שבוע. אתה שותק, מחכה שאתחיל לדבר. אני מדברת ואתה מקשיב. זה התפקיד שלך, להקשיב לי. ממש להקשיב לי. להתרכז בכל מילה, להיות דרוך וערני. התפקיד שלי הוא לדבר, לספר לך הכול. הנה אני מספרת לך חלום שחלמתי. בפרטי פרטים אני מספרת ואתה מקשיב. לא ממהר לשום מקום, לא מאבד עניין, לא מתערפל, מקשיב קשב חד, מוחלט. זו העבודה שלך. הכול אני מספרת לך, גלויה ושקופה לפניך, משוחררת מהצורך למצוא חן, לעגל פינות. כל כולי פרושה לפניך, כל נים וכל נמש כל שומה שעירה של הנפש. ואתה לא נבהל, לא נגעל, רק מביט בי ומקשיב, כמה יפה אתה מקשיב נישא על גבי המילים, מבטך מבט צלול כמי אוקיינוס מעמקים. אני צוללת פנימה ומגיחה החוצה חליפות שוב ושוב, מזניקה את גופי הענק מעלה, צונחת מטה ומתיזה רסיסי מים למרחקים עצומים. ככה אנחנו משחקים כל יום, אני לווייתנית כחולת סנפיר, יונקת מעמקים קדמונית ועצומת ממדים ואתה אוקיינוס אינסוף מערסל אותי, מטלטל אותי. אין דבר מלבדנו, אנחנו העולם כולו. משתובבים בהרמוניה. אני מצליפה בך בזנבי, יוצרת אדוות ענק, אתה צוחק ורודף אחריי בגלייך. מאושרת ומסוחררת אני שרה לך, רק לך, במיוחד לך, את שירתי ואתה משיב לי בליטוף קטיפה מימי. רק כעת אתה מבחין בסכנה, בדמותם של אותם בני אנוש חדורי להט, דלוקי מבט דהצלצל בידיהם כל רצונם להצליח להכניע, לנצח בקרב הענקים. הם מבחינים בי אבל אתה משתולל בזעם, מייצר סופה אימתנית, מטיח בהם גל אחר גל, מאפשר לי להחריש את גופי, לצלול ולחמוק מהם. הם נשבעים שמעולם לא ראו סופה כזו, כאילו פוסידון עצמו חולל את הסערה. מצחיק, אין להם מושג, לטיפשים, שזה היית אתה! אתה, שתמיד מציל אותי כשצריך. עכשיו אתה רוצה לנוח, הסערה עייפה אותך. אולי ננוח שנינו. הנה, אנחנו נחים, באמת נחים. לא בחצי עין פקוחה, כמו תמיד. השכנה דופקת על הדלת לבקש סוכר, אף אחד לא עונה. מוזר, היא חושבת, רגע לפני שהיא מסתלקת, הרכב שלהם בחניה. אבל אנחנו לא בבית. אנחנו נחים. בלי הבנות אנחנו נחים. לא נצא לעפיפוניאדה בפארק, לא נלך לסרט, לא נדבר, לא נקום, לא נישן, לא נלך לשירותים, לא נכין קפה. אנחנו נחים היום מנוחה אמיתית, מלאה. מנוחת כל המנוחות. בטלוויזיה ישדרו משחק כדורגל חשוב אבל אנחנו לא נצפה. אנחנו נחים. לא צריך לבשל, לא רעבים כשנחים ככה. לא נחשוב, לא נרצה, לא ממש נהיה. ממש לא נהיה, נהיה ולא נהיה. נהיה אשר נהיה. יהיה לנו כל כך נעים שלא יתחשק לנו לחזור ונשאר ככה. נחים. ישנם לא ישנם, ישנם אינם.
רבע לאחת, צריך לחזור ולאסוף את הבנות. להנמיך את האש, ערבוב אחרון. לכבות ולקבל, שנכון לעכשיו, מהנדס מורה ושתי בנות ופסטה עגבניות.
מיכל לוי, ילידת 1974, היא מורה בוגרת מחזור א' של בית הספר לאמנויות המילה בירושלים.