לאהוב את סנטה לוצ'יה
יונתן הירשפלד
התאהבתי בסנטה לוצ'יה בהשקת ספר בתל אביב.
אני מעלה כאן את ההשערה שהיא הייתה אחותה של הנערה העוזרת לטבח. וכי אביהן של הבנות גידל אותן לבדו - אולי האם מתה - תמותת נשים, בעיקר בלידה, הייתה אז דבר של יום ביומו. שבהעדר בנים נתן להן לבנותיו את כל מה שהיה אצור בו: ידע, אהבה, סקרנות, ביטחון עצמי וחלומות. ייתכן שלימד אותן קרוא וכתוב, מדעים, ואולי אם הייתה שם זיקה מסוימת לנצרות-תיאולוגיה בסיסית, מי יודע.
לוצ'יה, שהייתה אז לוסי יש להניח, הבינה שאביה מסר אותה. כל הדברים סבו סביב קונדיטוריה ובית מאפה שניצבו בשכנות והחתונה כנראה נועדה לחברם. נערה צעירה, אולי ילדה שהייתה עוזרת לטבח ורק האל יודע באילו נסיבות למדה לכתוב, כתבה ביומנה על החתונה העתידית. לוצ'יה, שלא יכלה להיות כבת יותר מחמש עשרה, הייתה על פי כל העדויות נערה חריפה. אהבה לרוץ יחפה, בעיקר בנמל, אהבה את רסס הגלים המתנפצים על המזח, את מליחות האוויר, את חיי השוק. נדמה כי הרבתה לחלום בהקיץ ויש לשער שהרגישה נבגדת. מסך המציאות נפל עליה. היא חיה עד כה כבחלום. אין זו המציאות, שנשים תהיינה בנות אדם; שתחשובנה מחשבות, שתרוצנה יחפות, שתכתובנה שירים וכיוצא בכל אלו. ייתכן שבמובן מסוים, פריצת המציאות הזו לחיי החלום שלה הביאה אותה לכדי שיגעון.
ואז אירע מה שמדווח לנו ביומני הנערה העוזרת לטבח: לוצ'יה החלה לנהל סדרה של רומנים סוערים עם מלחים ועם חיילים שהיו מוצבים במקום. סברו שהיה זה שיגעון, אך ייתכן שהייתה זו אסטרטגיה מחושבת לבטל את הנישואין. אפשרות שלישית העולה על דעתי: היא חשבה "לתפוס קצת חיים" לפני המוות שבנישואין. ועלינו לחזור ולהזכיר לעצמנו כי הנישואין בסירקוז של שנת 300 משמעותם היתה כניסה לחיים של שפחה.
אני מודה שהייתי המום לפגוש קדושה מעונה מראשית הנצרות בהשקת ספר בתל אביב. באיזשהו רגע נשפכה טיפת יין על חולצתה והיא נכנסה למטבחון לנקות את האריג. נכנסתי אחריה והצעתי שנברח משם. היא אמרה "סבבה, נלך לשתות! " כשיצאנו מהמקום היה האוטו הירוק שלה, אוטו ליצנים שכזה, חונה פשוט על המדרכה, כאילו זו לא תל אביב, גלגל אחד, מורם באוויר על ידי אחד מאותם "קיפודים", חצאי כדורים מבטון שנועדו למנוע חניה. האישה הזאת, אמרתי לעצמי, היא משהו אחר. נסענו לפאב קרוב לביתי בפלורנטין. אבל עוד לפני שהבירות הגיעו לשולחן כבר היינו אצלי בדירה. בבוקר, בשש, היא העירה אותי, מנערת את גופי, "היי", אמרה, "שכחתי לשאול איך קוראים לך".
חגיגה זו לא נמשכה זמן רב. לוצ'יה נתפסה מתגפפת עם חייל בנמל ונגררה מתוך זרועותיו. היא נכלאה בבית אביה. ניתן רק לדמיין את השיחות שניהל עמה שם. המקרה הובא לפני שופט קיסרי, שהחליט - בהתאם למסורת ארוכת השנים של ענישה על פי גוון החטא - כי לוצ'יה תיאנס על ידי צבא גדול ואדיר של גברים עד שתמות. הרעיון היה שממקום שבו חטאה, מהתאווה שלה, משם תומת. היא נשלחה לבית בושת שבנמל. קהל גדול התאסף במקום. בשירים ובמחיאות כפיים החלו לעודד אחד את השני.
מהקהל יצא צעיר עקום ומכוער, רזה וחולה ומזיל ריר. כנראה לוקה בשכלו. הוא היה הראשון לאנוס אותה לכל צהלות הקהל. אחריו באה שורה של חלאות המין האנושי: פושעים, עבדים מוכי גורל שנקמו בה את שנאתם. כל החלכאים והנדכאים של העיר אנסו אותה. בכל הצורות והפתחים האפשריים. היום העריב, השמש שקעה, אך התור לנקום - כל איש את נקמתו בעולם שאותו שנא - דרך גופה הקטן, רק התארך.
בוודאי צעקה בתחילה. בוודאי דיממה. בוודאי בכתה. בוודאי, אחרי שעות ארוכות של היאנסות על ידי כל דכפין, החלה לאבד תחושה. ראשית באברי המין שהשחיקה מחקה מהן את הרגש, והם הפכו מאברי מין לפצעים ומפצעים לגלדים ומגלדים למעטפת עור מת על הגוף החי וממעטפת לשריון. אחר כך החלה לאבד את תחושותיה גם במובן המנטלי. ייתכן שהחלה לעצום את עיניה ולחלום שהיא אינה בגופה. לנדוד במחשבותיה.
אולי במחשבותיה שוב הייתה רצה יחפה על החוף, נהנית מנתז הגלים בפניה. נושמת מלוא הריאות את האוויר הקריר המלוח. לבסוף עשתה מעשה מן ההלכה ונטשה הלכה למעשה את גופה. היא מתה בעודה נאנסת בבית בושת מטונף בנמל סירקוז, כשקהל גדול צופה באירוע ותור ארוך עוד משתרך. תור של מצפים לאנוס ולהעניש שנאלצו לחזור על נתיבם וחצי תאוותם בידם. האנס האחרון ראה שיש בידיו פגר אך לא הפסיק את מעשהו עד שבא על סיפוקו.
לאהוב את סנטה לוצ'יה הייתה המשימה הקשה ביותר של חיי. היא באה. הלכה. כל כמה שלא אהבתי אותה, לא היה די באהבתי לשקם את אמונה באדם ובעולם. אהבתי לא הצטברה. בכל יום נלחץ כפתור ה-reset והיחסים אותחלו כליל. בכל יום היה עליי לכבוש את לבה מבראשית. ללא כל הבטחה.
קהילת נשים קטנה שימרה את הסיפור הזה. אולי בינן לבין עצמן החל, לאט לאט, ההיפוך. אולי בספרן את הסיפור הזה, מאם לבת, החלה התנגדותה הנפשית חסרת האונים לאונס הנורא ללבוש את צורתה של התנגדות מטאפיזית קסומה. ייתכן שעל רקע הסיפור הזה, ובוודאי אינספור סיפורים דומים, התבססה הנצרות הקדומה. אולי בשל המציאות הזו פנתה הנצרות הקדומה לאנשים.
על פי הסיפור המופיע כיום במעשיות הקדושים ("אגדת הזהב") הייתה לוצ'יה, מן הסתם לוסי, בתולה מאורסת להתחתן כשהמירה את דתה לנצרות. היא ביקשה להיות נזירה ומסרה את כל רכושה לעניים. חתנה המיועד חשש שהיא מוסרת את הרכוש (שכעת אמור היה להיות רכושו) למאהב וביקש להביאה לדין. בחקירה התגלה שלוצ'יה התנצרה, והוא הלשין עליה לרשויות הרדיפה אחר הנוצרים. חיילים נשלחו לאסור אותה. לוסי הקדושה עמדה על מקומה והתפללה והחיילים לא הצליחו לגרור אותה. הם הביאו שני שוורים וקשרו אותם אליה - ואף הם לא הצליחו לגרור אותה. לבסוף הוחלט להציתה באש ולדוקרה בחרב ובכל זאת, היא עמדה במקומה ולא זזה.
לאחר משא ומתן מפרך, ומביך עבור הרשויות, הסכימה למות מול כומר מוודה.
לפעמים הייתה נעלמת. משתבללת לשבועות. לא עונה ולא מגיבה. ואז חוזרת כסופה. לפעמים הייתי נוטש בזעם ועלבון. אך מקהילת הנשים שהפכו את לוסי לסנטה לוצ'יה למדתי שמה שנראה לפעמים כחולשתה הפאסיבית הוא גם מקור כוחה. זו התעקשותה עלי, שאדע כיצד לאהוב קדושה מעונה מהמאה הרביעית לספירה. לאהוב אותה זו אמנות, ואני עדיין מתלמד. אחרי הכל גמרתי אומר בלבי לאהוב את סנטה לוצ'יה.
יונתן הירשפלד הוא צייר וכותב.