היד השנייה
תמר גפני
מהסוף, לא מן ההתחלה. כך אכתוב היום. לא כמו שאחיותי היו כותבות. במשפחה שלנו עושים הכל מן ההתחלה אל הסוף. בעולם כולו עושים הכל מן ההתחלה אל הסוף, מפני שהזמן נע קדימה, אבל זה לא נכון: מכוניות נוסעות ברוורס, ואנשים שהנהג צורח עליהם "בן זונה" כשהם עוברים את הכביש, וחורק ועוצר, מדדים לאחור; וגם סרטנים, או עקרבים, מה אכפת לי אם אלה או אלה, כי היומן לא יתפרסם: יומן ארוך שאני כותבת ביד שמאל, היד הלא דומיננטית, מפני שקראתי לפני הרבה שנים תזה של אמנית אחת, שהכתיבה ביד שמאל משחררת את הדמיון, כי היד הדומיננטית מקושרת לאונה השמאלית של המוח; וזו אחראית על הרציונל ולכן גם על הטאבו למינהו, ועל כל הדברים שיד שמאל, בעלגותה, לא מנסה אפילו להתמודד איתם – היא מסתפקת בכך שיעלה בידה לצייר את האותיות.
למי אני מסבירה? ככל הנראה אני מצפה שיפרסמו את זה בכל זאת, ורד או גדעון, אחרי הסוף, כְּשֶׁאִמָּחֵק לגמרי. כרגע לא הייתי מעזה לדבר על זה: אני רק הארכיטקטית, ורד היא הסופרת, אסור לי להתחרות בה בתחומה, היא סבלה מדי בבית. כל כך לא לעניין להרגיש עדיין רגשי אשם כלפי הילדים אחרי אבחון כזה. הרי קרה לי דבר נורא, הנורא ביותר שיכול לקרות, נפל עלי סוף העולם, והם בצהלה של אמצע החיים. ורד סוף-סוף התחילה, בגיל חמישים, לזקוף ראש, ולמי איכפת. הנה, באמת אסור שמלים כאלה יתפרסמו. אבל כבר אמרתי לכל הילדים שכאשר אסיים אכרוך עותקים מהיומן לכל אחד מבני המשפחה ואחלק לכולם, ושיעשו בו מה שירצו. בוודאי שאני רוצה שיפרסמו אותו, הרי כמה וכמה אנשים אמרו לי כבר שאני סופרת לא פחות טובה מארכיטקטית. אבל מה יהיה אכפת לי אז. מה יהיה אכפת לי גם לפני כן. הרי לא אדע כלום.
איזו אבחנה נוראה. לא כתבתי על זה לפני כן. הנה, כבר היד רועדת בעוצמה כזאת שכמעט אי אפשר לכתוב וכתב היד משתנה, ובוודאי ישתנה בעקבותיו גם הסגנון, כי המילים עומדות להתפרק מתוכנן. התודעה שלי נפגמת מדי יום. אני מרגישה כיצד היא מתכרסמת. ורד אמרה לי אלף פעמים שרוב הֲשִׁכְחוֹת הן חרדות, ושרגש פאניקה יכול ליצור, בפשטות, מצב שנראה כמו דמנציה. לא חשבתי "איזו מתוקה". אני מקשיבה לה קצת תמיד, מפני שהיא לוקחת תרופות ומפני שיש לה חרדות איומות. ניסיתי ללמוד מכל זה משהו, ברצינות, אבל דעתי היתה מוסחת לגמרי. הקשבתי יותר כדי לשמח אותה מאשר כדי להיעזר בה. וככל שעבר הזמן במסעדה, כי ישבנו במסעדה, נעשה המזון תפל וירדה עלי תחושת אי-ממשות. ואז אמרה ורד "לא לקחתי את הכדורים שלי", ואני קפאתי ואמרתי "אנחנו חייבות לשלם. אבא אמר שנהיה למטה בשבע וחצי", ושתינו החוורנו, ונשענתי אחורה בכסא, שתי מלצריות מיהרו אלינו עם החשבון, ורד ניסתה לחשב את הטיפ שוב ושוב בחוסר אונים ולבסוף אמרה באבירות: "יאללה, עכשיו אני עושה את זה", שלפה עט, כתבה תרגיל ארוך על מפית ונאנחה בהקלה.
יצאנו. בחוץ השמיים היו צהובים ולא שחורים עדיין; השעה היתה שבע, בגללי הקדמנו לצאת בדיוק בחצי שעה. ישבנו על ספסל, נכלמות. העצים היו עירומים.
אבל הַשִּׁכְחָה עוטפת אותי כמו מעיל ארוך, גם בשעה שאני מאושרת. אני שוכחת מאחורי חפצים. המלים לא נענות – הנה, זה היה חריג, המילה "נענות"; בזמן אחר הייתי מחפשת את זה הרבה. החיפושים אחרי מלים – בתחילת השכחות הללו, כשהתקוממתי ונחרדתי, הייתי מנסה לשמר מלה בזיכרון בכל מיני דרכים. אבל שכחתי את הדרכים. אחר כך גדלו האיים האלה. ונעשו יבשות. והמוח שלי הוא עכשיו מדבר ענקי, ובו – כשאתה מהלך יחף – בורות קטנים ואקראיים של מים הלוחכים את קרסוליך או רק את בהונותיך. כמה נורא ובלתי אמיתי זה נשמע, אבל הבורות הקטנים וקול הכרסום מלווים אותי, ואני פוחדת כל כך. הנה אני בוכה. כמה קל לבכות. תמיד אזכור איך בוכים. גם בסוף העולם. איזו מתנה: מבול מתוק של אחרי המבול.
תמר גפני היא בעלת דוקטורט בקומפוזיציה, והלחינה יצירות לכל סוגי ההרכבים וכן לתזמורת ולמקהלה. יצירותיה הקאמריות בוצעו בירושלים באולמות שונים, הושמעו בפסטיבל מוסיקה בדרזדן והוקלטו בקול המוסיקה. בשנים האחרונות הוציאה לאור את הספרים "קירות דקים" ו"בעין הכחולה" ועומדת להוציא לאור ספר שלישי, "השד של מקסוול". היא מתגוררת בירושלים ועוסקת בהוראת מוסיקה במכללה.