ארגץ
דנה חפץ
על המורדות סחופי הרוחות של הר ארגץ שבארמניה צעד אדם זקן באיטיות בין בניינים ריקים שצורתם משונה. בעבר היה זה מרכז הומה אדם שהוקדש למחקר פיזיקה, בדגש על לימוד קרניים קוסמיות. היום, שיירי המבנים שנותרו על רכס ההר מסמלים את מה שיוליה גריגוריאנטס, צלמת ארמנית, מכנה "בדידות קוסמית".
(הארץ, מתוך ה"ניו יורק טיימס", 28.1.20).
* * *
הטבח שוב איננו מרים מבט אל השמים. כבר התרגל לעננים העומדים מעל תחנת ארגץ לחקר קרניים קוסמיות, כהים וכבדים. יום ולילה עומדים העננים הללו מעל התחנה, חורף וסתיו ואביב וקיץ, וליתר דיוק: מה שהיו פעם חורף וסתיו ואביב וקיץ, מפני שבפסגת ההר שעליו שוכנת התחנה אין עונות שנה. לא עוד. אמנם, יש ששיירת האספקה החודשית מביאה ירקות טריים שריח השדה עדיין אחוז בהם, והוא שואף אותו ומדמה לראות תכלת נקייה מענן ומלאת אור עז, בהיר; אבל אחרי רגע או שניים שבה ונופלת עליו הכבדות הכהה, והוא נפנה אל הסירים.
אפילו הבישול לא מסיח עוד את דעתו: הכנת ארוחה לשלושה גברים, שלאיש מהם אין עניין בטעם המזון הנכנס לפיו, איננה מלאכה המצריכה להפעיל את מיומנויותיו, שלא לומר: את כושר ההמצאה שלו. כשהייתה איתם הבחורה, טכנאית זוטרה שתמורת ההזדמנות להתגורר בתחנה ולהתמחות בה הופקדה על נקיון המעבדות, עדיין נהנה מעבודתו. היא ידעה להעריך אוכל שטופל כהלכה, ושלושת הגברים התענגו על האכילה במחיצתה. מאז שעזבה כמו עזב איתה גם חוש הטעם שלהם. הדָָָבָר דבק בה, הם חשו בזה מיד, אפילו יותר ממנה עצמה, וידעו שלא תחזור. אבל הלילה ההוא ערער אותם כל כך עד שרק ימים רבים לאחריו החלו לחוש בחסרונה.
ובחסרון העונות, כמובן.
גם בחסרונו של ארצ'י הרגישו. לפחות הטבח וללא ספק גם הילד, אם כי הוא לא הראה סימן לכך. מאז הלילה ההוא הפך ארצ'י נוירוטי, שוב לא היה מוכן לצאת לטיולים עם הילד והשתין בכל רחבי המגורים כמו גור, ובלילות הטריפו יבבותיו הבלתי פוסקות את שנתם. הטבח, שבילדותו נהג לדבר עם כלבי הכפר, אחז אותו בזרועותיו והביט עמוק בעיניו ושידל אותו שלא יפחד, שהדָָָבָר לא יחזור. אבל ארצ'י לא האמין לו והם נאלצו להרדים אותו. כשאמר המנהל שאין ברירה לא הביט בילד, והילד מצידו קם ויצא מהחדר בלי מילה. שלושה ימים לא נראה בתחנה, וכשחזר כבר סיים המנהל לטפל בענין. שמו של ארצ'י מעולם לא הוזכר שוב.
הטבח נאנח. משקע את עצמו בחיתוך ובטיגון. הוא חושב על יוליה. בקרוב היא תבוא, הוא אומר לעצמו, עם המצלמות שלה ובעיקר עם הצחוק הפתוח, התכוף. ובלי הודעה, כמו שהיא עושה פעמיים או שלוש פעמים בשנה, כל שנה, כמעט, מאז מלאו לה עשרים ואחת והיא נטלה תרמיל גדול והעפילה אל ההר, לבדה, והתאהבה בו ובמוזרות בנייניה של התחנה.
היא בת ארבעים ושש עכשיו. מאז היגרה לפריז הצטמצמו מאד ביקוריה בתחנה. אבל היא זוכרת היטב את הימים בהם היתה תחנת ארגץ מרכז הומה אדם שהוקדש למחקר חלקיקים. אלה הם רסיסים עתירי אנרגיה המגיעים מכוכבים מתפוצצים, מחורים שחורים ומאסונות אסטרופיזיים אחרים המתחוללים במרחק אלפי או מיליוני שנות אור, כך סיפרה לו. וגם על משיכתה להר סיפרה לו, והוא ידע שתמשיך לבוא, גם אחרי שכמעט איש לא העז לעשות זאת עוד.
אפילו הזקן, כך נדמה, מחכה לבואה. הוא חי כאן כל חייו, הזקן; גם מה שאירע לא היה בכוחו לגרום לו לעזוב. לפעמים הוא עובר, נעמד על קו הרכס ומתבונן בהם מרחוק. לעולם אינו מדבר עם מי מהם. לפעמים משאיר לו הטבח פרי, חריץ גבינה או כיכר לחם קטנה בתוך תיבת הפח האטומה, ולמחרת התיבה ריקה (אבל בפרוסה מעוגת היומולדת שהוכנה ליום הולדתו העשרים ושבעה של הילד לא נגע הזקן, והטבח, שמצא אותה בתיבה למחרת, הסתכל בה זמן מה עד שהשליך אותה אל הפח). בימים שיוליה באה מגיע גם הזקן, כאילו ידע על בואה. וכשהטבח חושב על הבעתו של הזקן בימים האלה, הוא מחייך.
מחשבותיו תועות בשעה שהוא מקרצף את הסיר הגדול. הוא נזכר בתוכנית אחת שקלט באחד הערבים בערוץ הנוסטלגיה: שיאני העולם בכוח סבל. המרחק הארוך ביותר שהצליח אדם לעבור באופניים, על קביים, על רולר סקי, על גלגליות להב. לרוץ ברגליים יחפות. לשחות מתחת לקרח בנשימה עצורה. אפילו ההליכה הארוכה ביותר על עלי כותרת. את הערכים המספרים של כל ההישגים הללו אין הטבח זוכר, אבל מראה פניהם של קבוצת הנזירים התאילנדים שעשו את מסע הצליינות בין המקדשים כשהם דורכים על עלי כותרת של ציפורני חתול נחקק בו היטב - היה בו שילוב של יראה וענווה והוקרה על הדברים הפשוטים ביותר של הקיום. כמה הבין את השילוב הזה, בעיקר נוכח האופן האלים שבו התגלתה להם בלילה ההוא עוצמתם הבלתי סלחנית של השמיים.
והמכונות מהבהבות, ממשיכות לחפש אותות מהחלל. המנהל והילד משגיחים כל העת, מתחזקים אותן, במשמרות, יום אחר יום, שנה אחרי שנה. יש לילות שבהן נוהמות המכונות אל הכוכבים, ואז יודע הטבח שהכרח להתרחק מהן. בלילות האלה הוא מתכרבל עמוק מתחת לשמיכה העבה שהכינה סבתו מנוצות האווז בכפרו הרחוק, ושומע את יוחנן מדבר אליו. הִנֵּה הוּא בָא עִם הָעֲנָנִים וְרָאֲתָה אֹתוֹ כָּל־עַיִן, אומר יוחנן, בקוֹל גָּדוֹל כְּקוֹל שוֹפָר, דְּמוּת אָדָם וְעֵינָיו כְּלַבַּת אֵש וּמַרְגְּלוֹתָיו כְּעֵין נְחשֶת קָלָל צְרוּפוֹת בַּכּוּר וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וּביְמִינוֹ שִבְעָה כוֹכָבִים וּמִפִּיו יוֹצֵאת חֶרֶב פִּיפִיּוֹת חַדָּה. בְיָדִו מַפְתְּחוֹת שְאוֹל וָמָוֶת וְרָעָם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, אומר יוחנן, ובְּיוֹם אֶחָד תָּבֹאנָה הַמַּכּוֹת, והטבח נזכר בצווחת מוני הגייגר ובעשן השרפה. הִנֵּה כִסֵּא נִרְאָה בַשָּׁמַיִם, יוחנן אומר, וּמִן הַכִּסֵּא יוֹצְאִים בְּרָקִים וּרְעָמִים וְקוֹלוֹת וְשִבְעָה לַפִּידֵי אֵש בּוֹעֲרִים לִפְנֵי הַכִּסֵּא ויַם זְכוּכִית כְּעֵין הַקָּרַח וְסָבִיב לַכִּסֵּא חַיּוֹת שש כְּנָפַיִם לְאֶחָת וְהֵן מְלֵאוֹת עֵינַיִם וְאֵין דֳּמִי לָהֶן יוֹמָם וָלַיְלָה. וככה הוא מוסיף ומדבר, אבל הטבח כבר יודע שממש לפני שאי אפשר יהיה לעמוד בזה עוד יתרכך קולו של יוחנן ובשקט, כמעט בלחש הוא יגיד נַחַל שֶל־מַיִם חַיִּים מַבְהִיק כְּעֵין הַקָּרַח, וְשֶה, ועֵץ חַיִּים עֹשֶה פְּרִי, וְכָל חֵרֶם לֹא יִהְיֶה עוֹד וְלַיְלָה לֹא יִהְיֶה עוֹד, ושָמַיִם חֲדָשִים יהיו, וְאֶרֶץ חֲדָשָה.
רק אז עוצם הטבח את עיניו, ולפני שהוא נרדם עוברת בו המחשבה: בקרוב היא תבוא.
דנה חפץ היא סופרת, ביבליותרפיסטית ופילוסופית, מלגאית "פרדס" לסופרים מטעם הספריה הלאומית במחזור ה'. בימים אלו ראה אור קובץ סיפוריה השני "השתדלות נוספת" (בהוצאת פרדס), לו קדמו הקובץ "דולפינים בקרית גת" (ספרא והקיבוץ המאוחד) וספר העיון "חסד חילוני" (רסלינג).